השערת הארגין מקבלת אישוש מדעי רשמי, ולכן עכשיו היא לא סתם רעיון פרוע אלא הצעה שעומדת בגדר טווח האפשרויות הסביר, מה שמחזק את הטענה שהמיסטריות היו למעשה חוויה פסיכדלית. ההשערה סוברת שהקיקאון באלאוסיס היה למעשה עיבוד של פטריית הארגוט, ונולדה בעקבות יוזמה של גורדון וואסון בחיזוקם של אלברט הופמן, אבי ה-LSD וקארל ראק הצעיר בספרת ״The Road to Eleusis״ מ-1978.
בשנת 2000 הופיע המאמר ״Mixing the Kykeon״, בו פיטר וובסטר פיתח את הרעיון של אלברט הופמן בקשר להיתכנות כימית של הכנת הקיקאון, המשקה המקודש מהמיסטריה באלאוסיס, מהמסת החלקים הרעילים של הארגוט במים. הוא העלה את הסברה שניתן להשתמש בהידרוליזה כדי לעשות את זה, באמצעות בישול של הארגוט עם חומר בסיסי כמו אפר עץ או פחם כדי להניב LSA, חומצה ליסרגית אמיד, שהוא תרכובת מקדימה (בעברית אומרים ״קודמן״) של LSD וחומר חלש יותר ממנו מבחינת אינטנסיביות ו-ויזואליות.
הרעיון "צץ לו לפתע" כשקרא את הספר של הופמן וראק The Road to Eleusis. הוא נזכר בניסויים שערך בעצמו שנים רבות קודם לכן, בתקופת מלחמת וייטנאם (שנות ה-60/70), כשהיה במקסיקו וחקר צמחים פסיכואקטיביים. באותה תקופה הוא למד שניתן להפוך אלקלואידים לארגין (LSA) באמצעות הרתחה עם בסיס חזק, אך שכח מהנושא למשך שנים רבות עד שהבין שזהו הפתרון לתעלומה של אלאוסיס. הכימאי דניאל מ. פרין נתן את האישוש המחקרי לנכונותה של ההשערה ודן גם בהשפעות הפסיכופרמקולוגיות של תוצרי הפירוק כך שבאמצעות "סט וסטינג" ניתן להעצים את החוויה ולהפוך חומר בעל השפעה מתונה (כמו LSA) לחוויה דתית עמוקה. קארל ראק עצמו הוסיף אחרית דבר, והתאים את התאוריה שלו ל״תגלית״. אבל זו לא בדיוק תגלית אלא יותר רעיון.
וובסטר עצמו מאוחר יותר ב-2007 הוציא מאמר קצת יותר ניסויי, אבל עדיין בגדר ניסוי שדה ולא ניסוי מעבדה שעומד בקריטריונים מדעיים, ובו פירט עוד יותר על התהליך, ועל ההקפדות שצריכות להיות. המאמר עצמו לא היה על ארגוט, אלא יותר על כדורים נגד מיגרנה המכילים ארגוטמין, שהוא בעצמו תרכובת מקדימה לחומצה ליסרגית. וובסטר חימם את האבקה במי אפר, אך לא הגיע לרתיחה, וגרם לריאקציה כימית שהפרידה את הארגופפטידים לארגין ואיזוארגין, או לפחות ככל שיכול. אחר כך הוא ניסה את זה על עצמו אבל עדיין חווה תחושות לא נעימות בקיבה, כך שהוא עדיין הורעל במידת מה, כתוצאה כנראה מכיווץ הקיבה. לכן, הוא סבר שלמרות שתהליך הכימי היה תקין, בקיקאון עצמו היה עוד מרכיב חשוב, הנענע. לנענע היתה חשיבות לא רק כנותן טעם, כי הדבר שמתקבל הוא מר, אלא גם כ"נוגדן" ספציפי לבחילות ולכאבי הבטן.
עתה, כאמור, מפורסם בכתב העת המדעי Scientific Reports, מאמר שהופך סופית את ההיפותזה התיאורטית להוכחה אמפירית-מעבדתית מבוקרת, תוך שימוש בחומר הגולמי עצמו ולא בתרופות מודרניות. דהיינו, זו הפעם הראשונה שהתהליך עובד על תערובת מורכבת של פטריית ארגוט גולמית, ומוכח כי הטכניקה העתיקה של שימוש במי-אפר (lye) אכן מצליחה לפרק את הרעלים בתוך הפטרייה עצמה ולהפוך אותם לחומרים פסיכדליים.
וובסטר דיבר באופן כללי על שימוש באפר וחום. המאמר הנוכחי ביצע אופטימיזציה מדויקת (בדיקה של 48 וריאציות שונות) ומצא כי נדרשים תנאים ספציפיים מאוד כדי שהמשקה יהיה בטוח: נדרש pH התחלתי של 12.5 וזמן בישול (reflux) של 120 דקות כדי להגיע לפירוק מלא של הרעלים. ב-pH נמוך יותר (10.5 או 11.5) או בזמן בישול קצר יותר, נותרו שאריות של רעלים מסוכנים בתמיסה, זה כנראה מה שקרה לוובסטר, וזה כנראה גם מה שקרה עבור מי שנפגע ו״בטנו צבתה״ כתוצאה משתיית המשקה, כפי שדן מרקור מציע שקרה לאישה הסוטה באורדאל במקדש המתואר בבמדבר ה׳ כ״ז.
וובסטר פתר את בעיית ״הבטן הצבה״ בשימוש בנענע כבעלת תפקיד מרסן לכאבי הבטן. המאמר מציע תפקיד משמעותי יותר: סינרגיה פסיכואקטיבית. בנענע יש מרכיבים מעכבי MAO כמו חומצה רוזמרינית ופולגון שיכולים לשפר את מצב הרוח, כך שבמסגרת ״אפקט פמליה״, הדבר יכול להעצים בפני עצמו את ההשפעה הפעוטה של ה-LSA. כמו כן, אם נוקטים לפי מה שוובסטר הציע מגיעים לרמת pH גבוהה מדי שמסוכנת לוושט (תחשבו על לשתות אקונומיקה), אבל מסתבר שאם חושפים את זה לפחמן הדו חמצני באוויר, ביחד עם החומציות של הארגוט (והנענע), המשקה הסופי מנטרל את הבסיסיות והופך את המשקה לראוי לשתיה.
לפי הניסוי, גרם אחד של ארגוט המעובד בשיטה זו מניב כ-0.54 מ"ג של LSA (ארגין) וכ-0.48 מ"ג של איזו-ארגין. כמות זו מספיקה למנה פסיכדלית עבור אדם אחד, מה שמאשש את ההיתכנות הלוגיסטית של אספקת המשקה לאלפי יוזמים. כלומר, אם הביאו 300 גרם ארגוט, היה אפשר להשקות 300 איש.
וכאן בדקה ה- 1:37:15 דיברתי על כך בהרצאתי במסגרת ״מקדש התודעה״. כל הכבוד לי.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה