לקראת ההרצאה שלי מחר בנושא ההיסטוריה הדתית של הארגוט, אני רוצה לענות על שאלה שסביר שישאלו אותי: הרי אין ראיות מוצקות, וכנראה גם לא יכולות להיות ראיות מוצקות, לכך שארגוט שימש בפולחנים דתיים. מה גורם עדיין למחקר לקחת ברצינות את ההשערה הזאת ולא לזרוק אותה מכל המדרגות?
ובכן, כדי לחשוב “אולי זה כן קרה”, אפשר להישען על כמה רמזים שמתחברים יחד לתמונה סבירה—כמו פאזל עם חלקים חסרים, אבל עם מספיק קצוות שמתאימים: ראשית כל, וזה גם הטיעון הניצח של אלברט הופמן במקור: אנחנו יודעים שפטריית הארגוט מכילה חומרים שמשנים תודעה, ושעקרונית אפשר לעבד אותה כך שתהיה פחות רעילה ועדיין פעילה – הדבר אפשרי מבחינה כימית ואי אפשר לומר שידע כזה לא היה בטווח האפשרות של הידע בעת העתיקה, בעיקר משום שמדובר בטכניקה מפתיעה בפשטותה: חימום ארגוט במים מעורבים בחומר בסיסי, או אפר פחם, תוך המנעות מהגעה למצב רתיחה. מאחר שזה בסיסי, והקדמונים הגיעו לתובנות פי כמה מסובכות מזה, מוקדם בהרבה מתקופת הברונזה, זו לא הוכחה, אבל זה גם לא מוכיח שלא.
כמובן, יש מספיק ראיות לשימוש באנתאוגנים בתרבויות אחרות, גם בזמנים מוקדמים יותר, וגם בתקופות מקבילות. זו שוב לא הוכחה, אבל מאחר שמדובר בדפוס אנתרופולוגי, תוך הנחה שמדובר בחלק מהחוויה האנושית, גם מבחינה ״פסיכוגנטית״, כלומר משהו בגן האנושי גורם לאדם ״לחפש את האנתאוגן״ – הסברה ״אינה מוזרה״ ולכן אפשרית.
קיימת גם קורלציה בין תקופות שמתוארות התפרצויות של תופעות לוואי מהרעלת ארגוט, לבין דיווחים על חוויות חזיוניות. זו לא הוכחה, אבל זה פתח להשערה, וכשיש כל כך הרבה פתחים,זה בעיקר אומר שיש כאן דרישה להפרכה. ובמדע, היפותזה תקפה אם היא ניתנת להפרכה, ובעיקר כשהיא דורשת הפרכה וניתנת לאישוש.
אך מאחר שאלה אינן הוכחות, כנראה שההוכחה הכי טובה היא ״הוכחה מן ההעדר״. תחשבו על מתכון עוגיות סודי שעובר במשפחה: אם כולם נשבעו לא לספר, לא תמצא מחברת פתוחה עם המתכון. זה הרעיון כאן: לפעמים דווקא זה שאין לנו מסמך ברור או ממצאים שנותרו (ואגב, נטען שיש: במאס קסטלאר דה פונטוס) —הוא עצמו רמז, כי בטקסים סודיים מצופה שלא יישארו הוכחות. זו לא הוכחה מושלמת, אבל זה מסביר למה אנחנו מוצאים רק שברי רמזים.
כאמור, מדובר בטקסי מסתורין: טקסים עם שבועות סוד וענישה למי שחושף. לכן לא כתבו הכול, או שכתבו ברמזים, מיתוסים, ושפה של “יודעי ח״ן” (סיפורים, סמלים, ריקודים), כדי שרק החניכים יבינו. הם גם לא היו מסוגלים לתאר, כך שגם אם נורא רצו, התיאורים שלהם היו אניגמטיים. וגם לא היו להם הכלים להסביר, מלבד ההסבר הידוע של ״על טבעי״ או ״אלוהי״. אנו לוקחים כמובן מאליו ש״להפוך לבן אלמוות״ זה שם קוד לחווית סף מוות, הרי היא כחוויה פסיכדלית, בעיקר של חומר רעיל מתלכתחילה שיש סיכוי קיים שתיקח ממנו מנת יתר ותמות. ואכן היו שמתו. כי הם הולכים על הקצה (וגם היום הולכים על הקצה, כשזה לא מוסדר חוקית).
בכל מקרה, החומרים הללו אורגניים, אפילו סופר אורגניים, כלומר מתקלקלים ומתפרקים. אחרי אלפי שנים קשה למצוא שאריות כימיות. מהמעט שאפשר, כאמור, כבר מצאו והוכיחו. אבל לפעמים בגלל הטיה תרבותית או אינטלקטואלית, אם לא מחפשים, לא מוצאים. החוקרים לא חשבו בכלל לחפש שאריות ארגוט ולכן לא מצאו. החוקרים לא חשבו בכלל לחפש שאריות של קנאביס על המקדש בתל ערד, אז לא חיפשו. עד שהחליטו שכן, וגם אז לא ציפו למצוא את זה, ואכן חשבו פעמיים שמדובר בשגאיה. רק בדיקות חוזרות ונשנות של דבורי נמדר, כפי שסיפר ערן אריה בעונה הקודמת של ״מקדש התודעה״, הוכיחה מעבר לכל ספק. אבל למה היה צריך לחזור ולחפש, לחזור ולאמת? בגלל אותה הטיה. אולי עכשיו, כשכבר יודעים שניתן למצוא, יתחילו לחפש יותר.
ואם קשה למצוא, וגם לא תמיד חיפשו, כל מה שנשאר הוא לחפש רמזים ולמצוא פרשנויות. ציורים, פסלים, טקסטים וכו׳ נותנים “שברי רמזים”, שהן ראיות עקיפות ונגועות גם מהצד השני בהטיה נגדית. מי שיחפש – ימצא, מי שרוצה לפרש כל דבר כרמיזה מינית ולתת קונוטציה לכל פסיק, ימצא. כך גם עם סמים.
השורה התחתונה היא: בגלל שהנושא הזה היה קונטרוברסלי כל כך ממש עד לאחרונה, אנשים השתדלו לא לדבר על זה גם כשהיה מקום לדבר על זה. כי מי שדיר על זה, הוקע. מי שדיבר על זה, המנגנון המרסן שלו פעל עוד לפני שהרעיון עלה, כדי להניא את החוקר מלהעלות סברות שלא התיישרו עם הבון טון המדעי. או איך שקרא לזה קאנט, תרדמת דוגמטית. החוויה הדתית באמצעות בוסטרים היא דוגמה של ממסד שמתייג כעברייני שימוש בצמחים פסיכואקטיביים. מהדוגמה הזו התנערו, כשהתברר שהצמחים הללו יש בהם תועלת. ואם תועלת ב״זמן החילוני״, אם להדרש לדימוי של מירצ׳ה אליאדה, מדוע לא גם ב״זמן הדתי״?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה