מאמר שאני לא יודע אם התעלמתי ממנו, דילגתי עליו או שפשוט לא עלה לי, במסגרת סקירת הספרות על הספר על הארגוט הוא ״Bread of Heaven or Wines of Light: Entheogenic Legacies and Esoteric Cosmologies״, של דנאוויי, וובסטר ופייפר. הוא לא מחדש יותר מדי, חוץ מרפרנסים שהוא מציע שקיימים לארגוט גם בזורואסטריות, בדת היזידית, בסופיזם ובאיסלם השיעי. הוא עוסק כמובן ביהדות ובדת היוונית, והמשותף לכל הדתות שהוא מציין את הרפרנסים בהם הוא דימוי החיטה כעץ החיים. ואז נשאלת השאלה: הי, אבל הארגוט בכלל לא תוקף את החיטה, מה תאמר על זה?
כאן הם מתחילים להסתבך, או לחלופין להציע פתרונות אלגנטיים. תלוי איך מסתכלים על זה. הרעיון הוא שמדובר בטקס אזוטרי וסודי, שיכול להיות שגם נשכח, ולכן הדבר היחיד שזכרו ממנו הוא היותו כרוך בדגן. ומה זה דגן? הדבר הראשון שעלה בראש הוא חיטה. ואולי ידעו מראש שזו לא חיטה אבל קראו לזה בשם קוד ״חיטה״. אולי הם גם לא ניסו לדייק מלכתחילה בזיהוי הבוטני של אותו הדגן, ״חלב כליות חיטה״ לא היה חייב להיות בירה מהזן הבוטני חיטה, כי בירה עושים משלל דגנים, וגם מחיטה. אבל השם נדבק משום מה לחיטה, כמו שלחם נדבק לה, או כמו שמור, לבונה או אפרסמון נדבקו לבשמים באופן כללי, ובכלל המילה ״בושם״ היא מאותו מקור אטימולוגי כמו אפרסמון, בלסמון-בלסם. אומרים את אותו הדבר על הפשתן, שבתנ״ך לכאורה מבלבלים, ולא מתוך כוונת זדון, בין פשתן לקנבוס, ומכנים אותם בשם הכללי ״פשתן״. ולבסוף, יכול להיות שביחד עם החיטה היו גרגירים של זון, שהארגוט כן תוקף אותם. ואולי, ואין לזה שום סימוכין, החיטה הלא מתורבתת או וריאנטים אקספרימנטליים ש״לא תפסו״ היו רגישים יותר מהחיטה המתורבתת המוכרת לארגוט והם היו אלה שהיו נגועים.
נניח שהם צודקים. נשאלת השאלה (הם שואלים, כמובן), מה היה הידע הזמין להם שאפשר ״לטהר את הארגוט״ ולהפוך אותו ללא רעיל וכן משכר. ראינו כבר את הפתרון שהציע אלברט הופמן, המסה במים. במאמר הזה החוקרים מציעים שכלול, שטוענים שהם גם ניסו ובדקו וזה באמת עובד (וגם גורם כאבי בטן קשים). ולא רק שזה עובד, אלא שחליטה במים בלבד, כנראה שאינה אפקטיבית ונדרשת הכנה מעט יותר מוקפדת, עם חומרים נוספים שמסייעים כימית, כמו לדוגמה: אפר עץ, שהוא בסיסי מאוד.
מה שעושים הוא: כותשים את הארגוט לאבקה, משרים במים עם אפר עץ. הדבר גורם להידרוליזה של האלקלואידים הרעילים. בחימום קל, הקצב של ההידרוליזה עולה, אבל חשוב לא להביא לידי רתיחה, כי היא עלולה לפרק את החומרים הפסיכואקטיביים. לאחר מכן מסננים את המשקעים, ושותים. עדיף בצירוף חומרים שמרגיעים את הקיבה, כמו לדוגמה נענע חריפה. וראו זה פלא, זה בדיוק מה שנראה כמו המתכון המשוחזר לקיקאון.
הדוגמאות שהם מביאים מהיהדות היא כמובן הברייתא המפורסמת שטוענת שעץ הדעת היה בעצם חיטה. החיטה היתה פלאית כל כך שהיא היתה כעץ. ככלל, המשותף לנטיות שרואות את החיטה כצמח מקודש, הוא שהן מיסטיות עד כדי גנוסטיות. ככאלה, החוקרים נותנים דוגמא גם מכתבים יזידים, דרוזים ושיעים אסמאעילים שכוללים מיתוסים המזכירים את החיטה כ"עץ החיים", אף שאינה עץ, וכוללים מוטיבים של גירוש מגן עדן לאחר אכילתה – בדומה ליהדות.
אבל גנוסיס מוסלמי הוא בעיקר סופיזם, והדוגמא החזקה ביותר שהם מבקשים לתת היא של המשורר הפרסי ג׳לאל א דין רומי, שכותב דברים כגון "גרגר חיטה האפיל את שמשו של אדם כמו שזנב הדרקון מחשיך את אור הירח", "אם תאפו לחם מהחיטה הגדלה על קברי – תשתכרו מאושר והתנור עצמו ישיר שירי התעלות…" או "אלוהים נתן לנו יין כהה כל כך, שבעת שתייתו אנו עוזבים את שני העולמות".
וחשוב להזכיר את המקור הפרסי של רומי, בגלל ההשפעה, כנראה, הזורואסטרית. יין, לפחות בהקשר זה, נחשב כסמל לחומר משנה תודעה, ש״פותח את עין הנשמה״ – לרוב מדובר על יינות מתובלים ומחוזקים. יינות כאלה מתוארים כ״יינות אש״, זה אגב גם התירוץ הידוע על כך ש״חזון עזרא״ שמתאר את השיקוי ששתה עזרא שעינו כעין האש, כמשקה פסיכואקטיבי, ולדעת גד ברנע, בהשפעה זורואסטרית. במסורת השירה הפרסית, יש ז׳אנר שלם של שירה מיסטית שבה המשורר מחפש מזור לסבלותיו בחברת מוזג יין שנקרא ״סאקי״ Saqi, שהיא מין ברמן-דילר שמוזג לו עוד ועוד יין, עד שמשכר אותו ומעביר אותו לעולמות גבוהים של שכרון. בכך רואים החוקרים מין הצפנה פסיכואקטיבית.
אולי יכולתי להרוויח עוד 3 עמודים בספר, אבל מצד שני, ברור לכולכם שהברייתא על החיטה כפרי עץ הדעת תמיד היתה כנגד עיני, אבל אז שאלתי את עצמי את השאלה שנשאלה קודם, והתירוץ ש״חז״ל לא היו בוטנאים, או שהם ניסו להצפין את הארגוט בשם הכללי לדגן ׳חיטה׳״, לא היה מספק בעיני. מצד שני טיעון הפשתן-קנבוס, הוא משכנע יותר, אם כי הראיות שמביאים אליו (לדוגמה: כריס בנט, כשמתאר כיצד במסורת חז״ל היו מכינים בתחילה תכריכים מקנבוס, עד שהותקן להחליף את זה לפשתן) אינן חד משמעיות. אבל, אם ניתן להוכיח שבשפת היום-יום ״בירה״ נחשבה כמשקה חיטה גם כשלא היתה מחיטה, כמו ש״קולה״ נחשבת כיום כמשקה שחור ממותק גם אם אין בו טיפת קולה, או-אז זה יהיה טיעון מנצח בעיני.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה