image 2

הראיה הקדומה ביותר לדבש פולחני

חוקרים זיהו באופן חד־משמעי כי שאריות החומר הדביק שנמצאו בכדי ברונזה תת־קרקעיים בעיר העתיקה פאיסטום שבקמפניה, שבדרום איטליה – הם שרידי דבש טהור בן כ־2,500 שנה, ולא שעווה או חומר אחר. משמעות הדבר: א. זו הפעם הראשונה שבה נמצא אישור לנוכחות דבש בכלי פולחני מן העולם העתיק. ב. מאחר והראיות רומזות שמדובר במקדש, הרי שמדובר בדבש פולחני. ג. זה אומר שהיתה יכולת ביוון העתיקה או יותר נכון ב״יוון הגדולה״, לייצור ואגירת דבש סדירה. ד. שבמקום התקיים כבר אז פולחן אלמוות.

הכלים נתגלו במקור ב־1954 באתר שמכונה במחקר "הרון" (heroon) – מונח המתאר אתר פולחני־קבורה שהוקדש לגיבור מייסד או לדמות מיתית שהועלתה לדרגת קדושה. מדובר במבנה תת־קרקעי סגור, בלתי נגיש לציבור, שנמצא מתחת למקדש. במרכז המתחם התגלתה מיטה מברזל, ריקה, וסביבה שמונה כלי ברונזה (שש הידריות ושתי אמפורות), סגורים היטב בפקקי שעם, ובתוכם חומר דביק דמוי שעווה. לא היה ברור מה זה, והניחו שזה יכול להיות שעווה, שרף, שומן וכמובן דבש.

מה שכן היה ברור, הוא שמדובר במשהו פולחני. כבר בדו"ח המקורי של הארכיאולוגים (P.C. Sestieri, 1956), הניחו שמתוך שמדובר באתר תת־קרקעי, סגור ובלתי נגיש הרי שמדובר באתר פולחני ולא פרטי (כלומר, לא מחסן). החוקרים ראו במיטה סמל לכך שהישות האלוהית נוכחת־נעדרת – דמות מיתית או גיבור מייסד שאליו הופנה הפולחן. בשל הריח המתוק והמרקם הדביק, החוקרים סברו שהכדים הכילו חלות דבש, ושמדובר ב"מנחה של אלמוות" – אך הם הודו שאין בידם כלים לאשש זאת מדעית.

המחקר הנוכחי שפורסם בכתב העת ״Journal of the American Chemical Society״, הצליח לעשות את זה הודות לזיהוי סוכרים, חלבוני מזון מלכות, פפטידים של דבורת הדבש ועוד. הכלים נאטמו בפקקי שעם, והחומר היה במקור נוזלי – ניכר שלא מדובר באחסון יומיומי אלא במנחה חתומה. כדי הטקס (hydriae ו־amphorae) עשויים מברונזה, חומר יקר ונדיר יחסית, מה שמעידים על שימוש לא־יום־יומי. לא נמצאו סימני שימוש חוזר או אחסון של חומרי מזון רגילים.ומעבר לכך, כמובן, דבש נחשב ביוון וברומא למזון אלים, סמל אלמוות, טהרה, ואותו החומר שממנו האכילו את זאוס במערה. שלא לדבר על זה שעושים ממנו תמד.

למי סגדו במקדש? ראשית כל, פאיסטום זו הצורה הלטינית ל״פוסיידוניה״, השם היווני המקורי, שמצלצל מן הסתם כמו פוסיידון. פוסיידוניה נבנתה על ידי מהגרים מהעיר סיבאריס (איפה שהיום נמצאת העיר האיטלקיה סיבארי, בקלבריה), שבעצם הוקמו על ידי מהגרים מהעיר היוונית הליקה. מי שהקים את סיבאריס היה איס מהליקה, מייסדי ערים בדרך כלל זכו לפולחן. אך האם הפולחן היה לו או לפוסידון? העיר נקראה כך מן הסתם על שמו של פוסידון, אך נראה שהמקדש המדובר ששכן מעל דווקא לא היה לו. בכל מקרה, מקדשים תת קרקעיים לא מוקדשים לאלים, אלא בדרך כלל מיועדים לטקסי מסתורין, אלים כתוניים, או טקסי קבורה. שלושת אלה קשורים בצורה זו או אחרת לפולחן אלמוות. טקסי מסתורין כמובן שבהם ״פוגשים את המוות״, טקסי קבורה כוללים, לפחות בלבנט, סעודות מרזח שבהם ״פוגשים את המתים״, וטקסים לאלים כתונים שנחשבים כאלי המעמקים, מקומות שבהם עורכים טקסי חניכה.

אלא שמאחר שפוסידון במהדורה המוקדמת יותר שלו נקרא Poteidan, ובמהדורה המינואית Potidas, היה אל כתוני שכזה – בן זוגה של האלה המקבילה להרה, פוטניה. הוא נקשר לתופעות גיאולוגיות כמו רעידת אדמה, ולכן נקרא ״מרעיד האדמה״ Enesidaon, ובמיתוס המאוחר יותר כמי שמכה עם הקלשון שלו על האדמה ומחולל צונאמי וסערות בים. על כן, כנראה, נקשר בפולחן היווני עם הים, כי תפקיד ״אבי האלים״ היה כבר תפוס, וחוץ מזה היה נהוג פולחן אולימפי, לא כתוני, והאלים הכתוניים הורדו במדרגה.

לנו נותר לבחור בין פולחן גיבורים, שהוקדש להם מקדש תת קרקעי חתום, או שמא פולחן כתוני, שהיה בחדרים נעולים דווקא בגלל הסודיות או הנדירות שלו. ועדיין – עושה רושם שהדבש היה מעט יותר מפולחני.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×