mud, dancing, festival, joy, messy

טיהור והפרשות גוף: הקשרים תרבותיים ואטימולוגיים

במסגרת הדיון על תודעה ומצבי תודעה משתנים, אנו נזקקים לדון גם ביחס של האדם הקדום להפרשות גוף. וככל שמתפלשים במושגים ובכוונות, כך ייטב. אנשים ייחסו את כל מה שנכנס לגוף שלהם כאינפוט למכונת תודעה ואת כל מה שיוצא כאאוטפוט ממכונת התודעה, ובחלק מהמקרים כשמדובר בלולאת משוב, אז האאוטפוט הופך לאינפוט. זה כמובן לא הכרחי. בחלק מהמקרים האאוטפוט הוא בסך הכל "נשל" שמסמן גופה מתה, כליה של ה"אני" הקודם, וכשה"אני" הקודם מפנה את מקומו, במקומו נכנס "אני חדש". הפרשות גוף נחשבו כ"טיהור", או יותר נכון ניקוי הגוף וגם השלה סמלית של הפרסונה הישנה לטובת הפרסונה החדשה ה"מוארת". כאילו שיש שני סטים של בגדים: בגדים שיכולים להתלכלך מההפרשות, ואחרי שסיימת "להטהר", אתה מחליף את הבגדים לבגדים נקיים. מין מדי א' ומדי ב'. אחרי שסיימת את העבודה השחורה עם מדי ב', אתה עולה על מדי א'. מדי ב' זה מה שנקרא "בגדים צואים".

הפרשות הגוף נקראו בשפה התנ"כית "צואה". למרות שמפתה לחשוב שמדובר באונומטופאה, כלומר מילה שמהתצליל שלה אפשר להבין שמדובר במשהו שיוצא ממך "צאה" (כלומר צירה מתחת לאות צ'), נראה יותר שהאטימולוגיה קשורה באמת לעניין הטהרה. בערבית יש לזה משמעות כפולה: מצד אחד זוהמה ומצד שני טיהור. המילה הערבית صَاءَة (כלומר סאעה) משמעותה המים והפסולת שיוצאים מרחם הבהמה (או האישה) מיד לאחר הלידה. מצד שני صَيَّأَ (סייאא), שהמשמעות שלו היא לשטוף כדי לטהר, למרות שבחלק מהמקרים מדובר דווקא על שטיפה שמטרתה לטהר אך היא אינה מוצלחת.

על פי כן, ההוראה המקורית של "צואה" היא לא בהכרח הפרשה מהמעיים, אלא כל הפרשה נוזלית מסריחה ולא אסתטית מהגוף. כלומר, המשמעות של "קיא צואה" היא פחות אי שליטה בסוגרים ויותר הקאה. כשהאל אל בכתבי אוגרית שתה עד אובדן הכרה והקיא את עצמו לדעת, הוא לא התבזה, אלא דווקא הטהר. כשחסידיו ניסו לחקות אותו בסעודות המרזח גם אז, זה היה אקט של טיהור. ובאופן כללי במזרח, חלק מאקט הטיהור היה התפלשות בהפרשות גוף, בדרך כלל כל הדם והקישקעס של הבהמה הנשחטת. מן המפורסמות הוא הקורבן Taurobolium לאלה קיבלה, שבמסגרתה כל הג'יפה היתה מתנקזת לתוך לשכה תת קרקעית שבה היה נמצא ה"מיטהר" במקלחת פלש, דם וטינופת. כמובן שגם במסגרת הקורבן, אפילו היהודי, חלק מטקס הטיהור היה הזאת דם – בדיוק מהסיבה הזו. הנוזל המלכלך, יש בו גם אלמנט מטהר. כמו פרה אדומה, הרגע של ההזאה הוא לימינלי, והנוזל עצמו הוא אובייקט ההמרה.

לא אכנס לכך (אם כי זה פתח פושע לדיון), שהפילוסופיה הזאת של נוזלי גוף מטהרים קשורה בהתבוננות על קטל בקרב כטקס מירוק. זו תפיסה שרואה בדם הנשפך גאולה הן לנשמת המומת והן לנשמת הממית. לא אכנס לכך כי לדעתי זו הבלחה מעוותת ששרשיה בפולחן הציד והקורבן. לפי הגיון זה, החיה הניצודה היא "טוטם" (התגלמות האלוהות), והריגתה ואכילתה אינן אלא ספיגת ה"מאנה" שבה, אקט שמטהר את האוכל מחד, וגואל את נפש הקורבן במיזוגה עם הנשגב האלוהי מאידך. בשלבים מוקדמים של התפתחות התודעה, הקורבן שימש קניבליזם סמלי, כשבמלחמות מול אויבים הוא אף התממש בפועל (אקסו-קניבליזם).

הערה:  התלמוד, או יותר נכון הפרשנים של התלמוד לאורך הדורות, מדברים במפורש על צואת האוזן וצואת האף, כלומר צואה זה לא רק הפרשה מבית הרעי. התלמוד מדבר רק על "מי האוזן, ומי החוטם, ומי הפה", וכן על "מוך שבאוזן" או "ליחה של צואת האוזן" ברש"י (שבת ס"ד עמ' ב'). רש"י הוא מהמאה ה-11. ב"דברי חמודות" על מסכת ברכות של תוספות יום טוב (תחילת המאה ה-17) על פסקי הרא"ש נאמר: "ומהרי"ל קחשיב נמי צואת האוזן והאף והואיל ונוגע במקומות אלו המטונפים שזכרנו צריך לנקות, לכך אסור לנגוע בהם בשעה שעומדים בתפלה… ובצואת האוזן והאף אסור לנגוע כי אם על ידי בגד". מעט לפניו במאה ה-16 ציטט הרמ"א את המהרי"ל בהגהות לשולחן ערוך אורח חיים צ"ב ז'. המהרי"ל חי במאה ה-14 במגנצא. אין לי סימוכין לכך שמדובר במסורות מוקדמות יותר, שמקורן בארץ ישראל, אבל ההנחה היא שמסורת אשכנז שימרה את העברית "המקורית" של ארץ ישראל. המקור המוקדם ביותר להוראת "צואה" כהפרשת גוף מאוסה כלשהיא הוא כאמור המאה ה-11, וספר ישעיהו לכל המוקדם נכתב במאה השמינית לפנה"ס.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×