פרופ' יוליה אוסטינובה מלמדת באונ' בן-גוריון ומכהנת כנשיאת האגודה לקידום הלימודים הקלאסיים בישראל. שתי עבודות הדגל שלה הן מקומן של המערות במרכז הדת היוונית, ומושג המאניה בתרבות זו. נקודת המוצא שלה היא שבשונה מהתרבות המודרנית, שנוטה לעשות "מדיקליזציה" למצבי תודעה שונים, דהיינו לפרש אותם באופן גורף כמחלה קלינית או הפרעה פסיכיאטרית שיש לרפא, ביוון העתיקה התייחסו לחריגה מהתודעה הרגילה כאל ערוץ מבורך לתקשורת עם עולמות עליונים. היוונים פירשו מצבי תודעה אחרים כהפקעה, כבילה או סילוק זמני של השכל האנושי כדי לפנות מקום לסוכנות האלוהית. היכולת להפוך לכלי קיבול שדרכו האל מדבר ופועל, ולכן כמתנה אלוהית. הם חיפשו את הדברים האלה באופן פעיל.
למעשה, הפילוסופים הראשונים הגיעו לתובנות שלהם לא בעקבות חשיבה מעמיקה אלא לאחר מסעות נפשיים שעשו בפרקטיקות דמויות שמאניות. מבחינתם מי שיודע לחשוב הוא מי שמצליח למתוח את ה-prapides שלו כדי לראות עשרה דורות קדימה ואחורה. prapides משמעותו לא רק איבר החשיבה, אלא גם סרעפת – כלומר נשימה מודעת. פרמדינס מתאר את עצמו במונחים של מי שרוכב בתהום חשוכה אל עבר האור. הוא חי באיזור (Elea-Velia) בדרום איטליה שבו היו כהנים של פולחן הריפוי של אפולו להתבודד במבנים תת קרקעיים חשוכים ("קריפטופורטיקוס") וכינו את עצמם "שליטי המאורות". חזיונות כאלה נגרמים מחסך חושי בעת אינקובציה. למעשה, מתיאוריו של אפלטון בדיאלוג "פיידרוס" ניתן להבין שה"אנמנזה", ההיזכרות בכל מה שידעת לפני ש"נפלת לעולם" היא סוג של מאניה. למעשה, המצב המאני הוא המצב הטבעי של הנשמה, והמצב השפוי, או יותר נכון המצב החושי, הוא המצב הירוד. ברגע שאתה מצליח להשתחרר מהחושים שלך ולחוות את העולם באופן אל-חושי, או-אז כבשת את האמת הנצחית.
אוסטינובה טוענת שהנבואה ביוון העתיקה ובישראל הקדומה חולקות קווי דמיון עמוקים, ושתיהן ייחודיות ויוצאות דופן לחלוטין בנוף של תרבויות המזרח הקדום והים התיכון בכל הנוגע ליחסן לנבואה. הייחודיות היא שבשתיהן הושם דגש חזק ומרכזי על נבואה ישירה מתוך השראה, בעוד שבשאר התרבויות, תקשורת ישירה דרך מדיום אנושי כמעט לא הייתה קיימת, או שנדחקה לשוליים. בשתיהן הנביא נחשב כלי קיבול לאל, בשתיהן הנביא היה דמות נודדת ולא-ממסדית, ובשתיהן הנבואה היתה כרוכה בייסורים ולעיתים בנידוי חברתי. כלומר, הם חיו על הגבול הדק שבין נבואה לשגעון, ולכן גם התייחסו אליהם לפעמים לא בהערצה אלא בבושה.
ספרה של יוליה אוסטינובה – Divine Mania. Alteration of Consciousness in Ancient Greece
הערה: מדוע נדרשתי לספר זה: חלק מעניין הסבל היה התנסות ברעלים שמביאים למצבים קיצוניים, ומתאפיינים בהפרשות גוף לא נעימות ובאסתטיקה גבולית. הנידוי החברתי לא היה רק בגלל הדימוי הלא שפוי של אנשים הללו, אלא בגלל שבאמת ובתמים, להתבוסס בקיא ובצואה של עצמך זה לא סימפטי. ומה שאני מנסה להוכיח הוא שהסבל הזה נגרם כתוצאה משימוש ברעלים מאוד מסויימים (במקרה שלי: אלקלואידים טרופאניים. או בקיצור: דודאים)
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה