במצרים העתיקה, הגבול בין רפואה, פולחן ושינוי תודעה היה מטושטש עד כדי כך שלא ניתן היה להפריד ביניהם. הצמחים ששימשו לשיכוך כאבים לא נתפסו רק כחומרים כימיים הפועלים על הגוף, אלא ככלים בעלי עוצמה רוחנית וסמלית. תפיסה זו נבעה מהאמונה המצרית כי כאב אינו רק תופעה פיזית, אלא עשוי לנבוע מחסימות אנרגטיות בגוף או מפלישה של שדים ורוחות. לכן, הטיפול הרפואי שולב לעיתים קרובות בטקסים מאגיים ובשימוש במרכיבים סמליים שנועדו לגרש את הגורמים הרוחניים לסבל. לכן גם חומרים ששימשו בפולחן, וכמשני תודעה, שימשו גם כתרופות.
במקרה, כמובן, יש להם סגולות אנטי בקטריאליות או פיזיולוגיות אחרות שתורמות לשיכוך כאבים, אבל הדבר הזה התקשר מן הסתם, ואולי דווקא בגלל סגולותיהם הרפואיות, שהפרו את האמונה שמדובר ב״מחלות רוחניות״, הם נתפסו כמגרשי שדים. הלוטוס הכחול לדוגמה שימש לטיפול בכאבי ראש, הדודאים שימשו לטיפול בכאבי בטן, זרעי פרג האופיום שימשו לטיפול במחלות עור וגם כמרגיע של בכי מוגזם אצל ילדים, ייתכן עקב כאב, השכרון (הנביין) שימש לשיכוך כאבים בגפיים וכחומר מרגיע לפני ניתוחים. גם חומרים ששימשו כקטורת, היעילה במיוחד כנגד עין הרע, שימשו כתרופות מסיבות דומות. ערער שימש כנגד כאבי בטן, כאבי פה וכאבים בפי הטבעת, לבונה שימשה לטיפול בכאבי בטן (באמצעות חוקן או שיקוי) ובמורסות.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה