סמים שימשו בטקסים דתיים, אבל רק כאמצעי, לא כתכלית

צ׳ארלס סטאנג מהארוורד דיוויניטי סקול מוציא מאמר שבו הוא בוחן את מקומם של הפסיכדלים בתרגולים הרוחניים שבים התיכון הקדום. הנקודה העיקרית שסטאנג בא לשלול הוא שהקדמונים לא התמקדו בפסיכדלים כדי להגיע לחוויות טרנסצנדנטליות. לא רק, אלא גם. את הגישה שעל פיה רק, או יותר נכון שהחומרים הפסיכדליים היו ייחודיים בכך שאפשרו להגיע למצבים שדרכים אחרותלא היו יכולות, הוא מכנה ״psychedelic exceptionalism״. המונח מתאר תפיסה לפיה חומרים פסיכדליים הם כלי ייחודי, יוצא דופן, ולעיתים עליון, לטרנסצנדנציה, טרנספורמציה ושינוי תודעה, בהשוואה לשיטות אחרות. סטאנג מבקר את הגישה הזו במאמרו וטוען: פסיכדליים אינם הדרך היחידה או העיקרית לשינוי תודעה. לרוב הם רק ”זרז” כחלק ממערך רחב של פרקטיקות הכוללות מוזיקה, תנועה, מיתולוגיה, והתכווננות תרבותית. העמדת הפסיכדליים כיוצאי דופן מתעלמת מהמורכבות ומהמגוון של פרקטיקות טרנסצנדנטיות ורוחניות, הן בעולם העתיק והן כיום.

לטענת סטאנג, את הגישה של ״הייחודיות הפסיכדלית״ מייצג בריאן מוררסקו בספרו ״The Immortality Key: The Secret History of the Religion with No Name״. מוררסקו טוען שהפסיכדליים, כמו הארגוט בשיקוי הקיקאון, היוו רכיב מרכזי בטקסי המיסטריות של אלוסיס ובפרקטיקות רוחניות אחרות. מבחינתו הדבר היה גם מרכזי באוכריסטיה הנוצרית, ורק הממסד השקיט והשכיח את זה. סטאנג מזהה את מוררסקו כחלק מגל שלם שמנסה לשאוב לגיטימציה מהעבר, תוך הצגת הפסיכדליים ככלי עליון או ייחודי לשינוי תודעה. והדבר לא נכון. לא רק כי הוא מחוזק בראיות עקיפות, אלא כי הוא מתעלם מהמסגרת התרבותית המורכבת שסבבה את העניין, ומתמקד רק במרכיב אחד וכמעט עצמאי. המחקר לא תומך בכך, לטענתו. והוא מביא ראייה ממחקרים בתולדות הדת וממחקרים במדעי המח.

במדעי המח התחום נקרא נוירופנומנולוגיה, שחוקרת דרכים שונות להגיע למצבים של שינוי תודעה. הדבר כמובן אפשרי לא רק באמצעים נרקוטיים, אלא בשלל שיטות שמסוגלות להביא את המח לאותו המצב, שניתן לזהות באמצעים של מיפוי, והם שקולים. בעיקר הוא מביא את גישת ה-5E, שטוענת שתודעה נוצרת כתוצאה של חמישה פרמטרים שמתחילים באות E. בהם פרמטרים חיצוניים כמו סט וסטינג, וכן חברתיים, תרבותיים וטכנולוגיים. כזו היתה המציאות לטענתו גם בעבר.

בנוסף, הוא מציין שני מחקרים שטוענים דברים ברוח זו: יוליה אוסטינובה, מדגימה בספריה Caves and the Ancient Greek Mind ו-Divine Mania, כיצד היוונים הקדומים השתמשו במגוון טכניקות להשגת מצבים משתנים בתודעה: ירידה למערות, שאיפת אדים, מוזיקה, תנועה וכו׳. לא רק סמים. אוסטינובה מתארת את יוון העתיקה כתרבות “רב-פאזית” (polyphasic) שהעריכה מצבים משתנים, בניגוד לתרבויות “חד-פאזיות” (monophasic) כמו רומא הרפובליקנית, שנטו להדחיק חוויות כאלה.

כמו כן מצטט סטאנג את ווטר הנגרף שבספרו Hermetic Spirituality and the Historical Imagination: Altered States of Knowledge in Late Antiquity (2022), בוחן כיצד הגנוסטיקנים ההרמטיים הגיעו באמצעות מצבי תודעה משתנית לחוויה טרנסצנדנטלית, ומראה כיצד הדבר לא היה רק באמצעות סמים וגם כשכן, לא שמו אותם במוקד אלא רק השתמשו בהם כזרז. כמו לדוגמה קטורת ה-kuphi, שאמנם סייע להגיע למצבים של חלום, אך הקטורת לא פעלה לבדה. היא שולבה בטכניקות נוספות, כמו נשימה מבוקרת, מדיטציה, התכווננות מנטלית, שינון טקסטים פילוסופיים וכו׳ אשר יחד יצרו את ההכנה הרוחנית הנדרשת. אנו רואים שהדברים האלה שימשו גם בתורות רוחניים מאוחרות יותר, כמו לדוגמה סופיזם. אז זה לא שפתאום ברגע מסוים קרה משהו והתמקדות בחומרים משני תודעה הסתיימה כך פתאום, אלא תמיד היה מגוון רחב של טכניקות ששימוש בסמים היתה רק אחת מהן, אם לא רק דבר שמלווה אותן ולא משהו כשלעצמו.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×