מאמר חדש פורסם השבוע בכתב העת ״British Dental Journal volume״, מהווה חלק ראשון ממאמר מקיף על רפואת השיניים בתרבויות עתיקות, כולל בתרבות העברית. כדאי לעיין. בין השאר הוא כולל גם כמה דוגמאות על רפואה מאגית ממסופוטמיה שתהיה קשורה לעניננו, ותובנה שלי בעקבות קריאה בו על מהותה של הרפואה באופן כללי.
בתנ״ך, שיניים בריאות נחשבו לסמלים מובהקים של יופי וכוח, בעוד ששיניים רעועות סימלו חולשה, כפי שמתואר בספר משלי, ״שן רועה ורגל מועדת, מבטח בוגד ביום צרה״. החשיבות של שלמות השן הייתה כה מהותית עד שהיא הוכנסה לקוד הענישה המקראי – "שן תחת שן" (שמות כ"א), מה שמעיד על הערך הרב שייחסו לשמירה על איבר זה. כחלק מהדאגה לאסתטיקה של הפה המוזכרת במקורות, התלמוד מציע כמה תרופות המסייעות לשמור על היגיינית הפה, להוסיף למזון תבלינים כמו מלח, פלפל או קינמון כדי להילחם בריח פה רע. תערובת של שום, שמן ומלח שימשה לשיכוך כאבים, חומץ שימש לטיפול בחניכיים פצועות, רטיות מלח שימשו לצורך היגיינת הפה וכו׳.
החשיבות על שמירת היגיינת הפה קשורה כנראה לכך שבתרבויות הסביבה, חוסר היגיינה נחשב טומאה ומקום שבו נמצאים מזיקים ושדים. שדים ורוחות רעות נמשכו לדברים רקובים ומסריחים. לכן, היו משתמשים לדוגמה בקטורת ובשמים שישמשו כנשק מאגי לגירוש שדים באמצעות ריח "טהור". כך במצרים וכך במסופוטמיה, השתמשו גם בעשבי מרפא ריחניים וגם במאגיה, לחשים שמסלקים מחלות. המאמר עצמו נותן כאמור דוגמאות קונקרטיות ממסופוטמיה, ואחת מהדוגמאות שנותנים היא רפואה לברוקסיזם, שחיקת שיניים, ״הקהיית שיניים״. במקרה זה טיפלו באמצעות "כישופים מעל גולגולת אדם" וענידת שקיקי עור שהכילו אבקות צמחים כ"קמעות מניעתיים".
העובדה שבטיפול מחלות וכאבים השתמשו במאגיה ולחישות לצד רפואה של ממש, מסבירה את הפסוק, ״המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה׳ רופאך״. כשלחשו, לחשו בשם אלים שונים ומשונים, ועל כן התורה מורה שאין להשתמש ברפואות הללו, אלא אם זו רפואה בשם ה׳. אפשר גם להבין שההתרחקות מלחישה במסגרת הרפואה, יכולה היתה להיות הפעם הראשונה שהרפואה התבססה על צמחי מרפא בלבד, ללא מרכיב מאגי, עוד לפני היפוקרטס.
ובגלל שאנחנו עוסקים לאחרונה בפולחן הרפאים, שכלל משיחה בשמן, יש להזכיר שאחת מהמשמעויות ל״רופא״ הוא ״חונט״, או יותר נכון אותם האנשים במצרים שבמסגרת הטיפול במתים היו מושחים אותם לצורך שימור הגופה. יש הרואים בכך, כאמור, את מקורה של המילה ״רופא״ באותם החונטים, למרות שיותר נכון יהיה לראות את מקור המילה ״רופא״ במי שמושח, ותוך כדי ששם בעצם את משחת המרפא והרטיה על הפצע, לוחש גם תפילות כלשהן, וכותב קמעות. פולחן הרפאים כביכול הוא ״מידה כנגד מידה״ – אנחנו מטפלים בכם, המתים, באמצעות חניטה שלכם, ששולחת אתכם לעולם המתים, ואתם תטפלו בנו, הנחנכים באמצעות משיחה שלנו, שתשלח אותנו לביקור קצר בעולם המתים ושיבה ממנו.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה