image 10

המיתראיזם כפולחן פסיכדלי

פולחן מיתרס היה אחד מפולחני המסתורין המשמעותיים באימפריה הרומית, החל מהמאה הראשונה לספירה ועד להתבססות הנצרות. הוא זכה לפופולריות עצומה, במיוחד בקרב חיילי הצבא הרומי, ומקדשיו התת-קרקעיים, המכונים "מיתראום" (Mithraeum), נחשפו לאורך כל גבולות האימפריה, מבריטניה ועד סוריה. אופיו הסודי והאזוטרי של הפולחן, שהיה פתוח לגברים בלבד, הותיר אחריו מעט מאוד עדויות כתובות, ועיקר הידע שלנו אודותיו נסמך על ממצאים ארכיאולוגיים ואיקונוגרפיים.

התפשטותו של הפולחן קשורה באופן הדוק לצבא הרומי. חיילים שהוצבו בפרובינקיות המזרחיות, בעיקר באזורי טורקיה וסוריה של ימינו, נחשפו לפולחן המקומי של האל הפרסי מיתרה. הם אימצו והתאימו אותו לעולמם הרוחני, וכאשר שבו לרומא או הוצבו במקומות אחרים, הפיצו אותו ברחבי האימפריה.

עד כדי כך היה המיתראיזם מרכזי בצבא הרומי שאפילו קיסרים תמכו בו. הקיסרים הרומים לא ראו במיתראיזם איום, אלא להפך – הם אימצו אותו כרכיב יסודי ומשלים לחזון הפוליטי והצבאי שלהם. בניגוד לנצרות, שנתפסה בתחילתה כגורם חתרני המאיים על הסדר הציבורי, המיתראיזם השתלב בערכי האימפריה והיווה עמוד תווך במבנה הכוח שלה. מיתרה נחשב כאל הפטרון של הבריתות – הוא קידם משמעת, נאמנות וציות, שהם ערכים רצויים בצבא. מאחר שכוחו של הקיסר הוא בתמיכת הצבא, היה לקיסרים גם אינטרס לצדד ברצונות הצבא, בטח כשמהות הפולחן היא ישועה, ובתקופה זו כשחייל נלחם בשם מישהו הוא תופס אותו כמושיע.

המיתראיזם זיהה את מיתרס עם השמש הבלתי מנוצחת (Sol Invictus). זיהוי זה שירת את הקיסרים שביקשו לקשור את דמותם לאלוהות קוסמית מנצחת. קיסרים כמו נירון ויוליאנוס ראו בעצמם התגלמות של מיתרס עלי אדמות. בשנת 307 לספירה, הקיסר דיוקלטיאנוס אף הקדיש את האימפריה כולה תחת חסותו של מיתרס כ"מגן האימפריה". גם קונסטנטינוס הגדול היה כנראה חניך במיתראיזם לפני שהתנצר, ואת הנס הגדול שלו יש הרואים כבעל משמעות מיתראית מעורפלת. יוליאנוס הכופר, כשביקש להשיב את רומא לפולחן פגאני, ביקש להקים לתחיה את המיתראיזם, והקים מיתראום בתוך ארמונו.

באשר לנירון, מסופר עליו שהוא נחנך בשנת 66 לספירה, בידי המלך הארמני טירידאטס הראשון, שהגיע לרומא עם אמגושיו והכריז בפני נירון שהוא מציע את עצמו כעבד לאלוהותו של הקיסר, כהתגלמות של האל מיתרה. פליניוס הזקן מעיד שהתקיימה במסגרת חניכתו סעודה אותה הוא מגדיר כ-cenis magicis, סעודת קסמים. נכון אמנם שהאמגושים נקראו magi, ועל שמם נקרא הקסם, וחשוב לציין גם שככה הם נתפסו כברברים בידי היוונים והרומים, שלא בדיוק הבינו את הטקסים הדתיים שלהם והידע המדעי שלהם באסטרונומיה ולכן על קדושה דתית שניתנה ל״אצטגנינות״ נקרא על ידיהם כקסם – עם זאת, מאחר שהטקסים האלה ידועים ככאלה שכללו שימוש במשני תודעה כדוגמת ההאומה, אין מניעה לראות בטקסים כאלה, טקסי קסם. וכך גם טוען קארל ראק בספרו ״Mushrooms, Myth and Mithras The Drug Cult that Civilized Europe״ (שיצא ב-2009).

אבל ראק הוא פרשן נועז, ופרשנותו לא מקובלת במיינסטרים המדעי, שעדיין נאמן לגישה ה״אצטגנינותית״. והנפקא מינא הוא בעיקר בתיאור האיקונוגרפיה המיתראית שמתארת סצנה קבועה, החוזרת על עצמה כמעט בכל מקדש: הריגת השור ה״טאורוקטוניה״ (Tauroctony).

הסצנה מתארת את האל מיתרס, לבוש בטוניקה, מכנסיים פרסיים, גלימה מתנפנפת וכובע פריגי לראשו. הוא כורע על גבו של שור, בדרך כלל כשרגלו הימנית מצמידה את רגלו האחורית של השור לרצפה. בידו השמאלית הוא אוחז בנחיריו של השור או בקרניו ומושך את ראשו לאחור, ובידו הימנית הוא נועץ פגיון בצווארו או בכתפו של השור. מיתרה מתואר לעיתים קרובות כמי שמסיט את מבטו מהשור בזמן השחיטה.

השור מתואר תמיד כלבן. במיתולוגיה המיתראית, הוא נחשב ליצור קוסמי קדום שמותו מעניק חיים; דמו וגופו נתפסו כיוצרי חיים חדשים, מה שמסומן לעיתים קרובות על ידי זנב השור שהופך לשיבולת חיטה (או שיבולים בוקעות מהפצע).

לצד מיתרה הנאבק בשור ושוחט אותו, מופיעים אטריבוטים נוספים: את אשכיו של הפר עוקץ עקרב, את דמו הניגר מלקק כלב, לצדו נחש מזדקף, אולי כדי ללקק גם כן את הדם. עורב מעופף מעל הסצנה או יושב על גלימתו של מיתרה. את הסצנה מאגפים שני עוזריו של מיתרה, קאוטס (Cautes) המחזיק לפיד מורם וקאוטופאטס (Cautopates) המחזיק לפיד מורד.

הלפיד המורם מסמל זריחה, והמורד שקיעה. לחלופין, המורם מסמל אביב, והמורד סתיו. ובכל מקרה, אלה וגם אלה מקבלים פרשנות אסטרולוגית – כאילו שכל האטריבוטים והסצנה הכללית המתוארת מסמלות אירוע קוסמי שבו מיתרס שולט במחזוריות הקוסמית ובגרמי השמיים, וכך הוא משליט סדר על הכאוס. החיות המתוארות לצידו הן בסך הכל סמלים לקבוצות כוכבים: שור, עקרב, כלב, נחש, עורב וכו׳.

פרשנות זו, על אף קבילותה, היא הסבר חלקי במקרה הטוב. היא אינה מספקת תשובה מספקת לשאלות היסוד של הפולחן: מה היה טבעה של החוויה הדתית העמוקה שמשכה אליה אלפי מאמינים? מהו פשר הסודיות הקיצונית? ומדוע התרכז הפולחן בטקסים אינטימיים במערות נסתרות?

ביחד עם העובדה שגם לא נמצא באף מיתראום, מאלה שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, שריד כלשהוא של עצמות שור, עולה השאלה: האם הטקס עצמו כלל הריגת פר בפועל, או שהריגת הפר היה מטאפורית, והטקס כלל את אותה המטאפורה בלבד? ומהי בכלל המטאפורה? אם אין שרידים של עצמות, מן הסתם גם לא נאכל שם בשר, מה בכל זאת נאכל שם, אם בכלל נאכל?

התשובה המתבקשת היא: חומרים אורגניים שמתכלים עם הזמן, או אחרים שלא מותירים עכבות. כמו לדוגמה, לחם ויין. את הסברה הזו מחזקת העדות של יוסטינוס מרטיר, אב הכנסיה בחיבורו "האפולוגיה הראשונה", שם הוא משווה את הטקס המיתראי לאוכריסטיה הנוצרית, ומציין שהדמיון הוא כי הסעודה המיתראית היא ״חיקוי שטני של המיסה״. ומאחר שהוא מרשה לעצמו בכלל להשוות, ראשית כל, זו הוכחה שמה שהתקיים בטקס הוא סקרמנט, ושנית שהסקרמנט דומה מאוד מבחינה חיצונית למיסה – כלומר מזון ומשקה רגילים, לפחות כלפי חוץ, אבל כאלה שיש להם משמעות סימבולית ותכונות מיוחדות שנועדו לחולל שינוי תודעתי.

ראק ממשיך ומעלה ספקולציה שבגלל החשיבות של הצבע האדום ועוד כל מיני שברי רמזים, פיגורטיביים וסמליים, סיכוי סביר שמה שלקחו שם הוא אמניטה מוסכריה. יש לו גם אינטרס להקים לתחיה את התאוריה של גורדון וואסון. ובכל מקרה, הטיעונים שלו מעניינים ומשכנעים, ספר שלם הוא משקיע בנימוקים מנימוקים שונים, שעיקרם הרעיון שדם הפר הנשתה אינו אלא מיצוי נוזלי של משנה תודעה שנשתה כשיקוי.

כאמור, טיעונים משכנעים מאוד, אבל אני מסתפק בלהציג את כל הטקס הזה כשתיית קוקטיל של יין מחוזק בסם כלשהוא. איזה סם? לא משנה ממש. אנחנו יכולים להניח שבגלל המקור הפרסי, אכן יש קשר להאומה, אבל מהי ההאומה? אולי בגלל זה הטקס היה סודי, כדי לא לגלות. מצד שני, האם באמת היתה חשובה זהותו של משנה התודעה? פולחן מיתרס, מבחינתי, לא היה יותר מוריאציה הלניסטית של פולחן הגיבורים המזרחי, שאני לא קורא לו כנעני, כי הוא לא כנעני בהכרח. בכל מסופוטמיה היה נהוג משהו דומה, ומקור פולחן המתים הוא בטקס שהיה נהוג שם ונקרא Kispu, ובעברית: ״כישפו״. על שמו נקרא הכישוף, שמקושר בכתובים הן להעלאה באוב, כלומר דרישה למתים, והן לתזנונים, כפי שאומר הנביא נחום ״מרוב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים, המוכרת גויים בזנוניה ומשפחות בכשפיה״.

אנטוניו אסקוהוטדו, בספרו "ההיסטוריה הכללית של סמים", מציין כי למיתראיזם היה פוטנציאל היסטורי כה כביר, עד שהוא מצטט את ההיסטוריון ארנסט רנן שקבע כי "אם הנצרות הייתה נעצרת בגידולה בשל מחלה קטלנית כלשהי, העולם היה הופך למיתראיסטי". ובקיצור, אם לא הנצרות היתה מנצחת, במקרה או לא, היינו חיים בעולם שבו הדת הרשמית של האימפריה היתה נותרת מיתראית, והמיתראיזם היה הדת הגדולה בעולם. רק לציין שהדמיון בין הנצרות למיתראיזם לא נשאר רק בפרטים הקטנים של הטקס, אלא הוא חולק גם את ה-25 בדצמבר כיום הולדתו של האל, ״סול אינוויקטוס״, השמש הבלתי מנוצח. כך שקונסטנטינוס לא היה צריך לעשות הרבה כדי להעלות את קרנה של הנצרות על פני המיתראיזם, שכאמור, היה כנראה שותף לו. השינוי היה רק סמנטי, וקשור בזיהוי של הנסגד, וזה מה שהפך את הרומאים לקלים להשתכנע.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×