image 1

האם חרמל אכן הוא אנתאוגן?

לפני שאנחנו מתלהבים ממה שטען בני שנון באשר לשימוש של השבר הלבן כמשנה תודעה בקרב הבדואים במדבר – אני רוצה להרגיע מעט את הרוחות. ג'יימס מנדוויל מאונ' אריזונה הוציא לפני כמה שנים מחקר אתנובוטני מקיף ראשון מסוגו על השימוש בצמחים בקרב בדואים באיזור צפון ערב הסעודית, וכן אני יודע שזה כשל להקיש בין תרבויות הרחוקות אלפי קילומטרים רק כי שתיהן של בדואים ושתיהן ב"ערביה", אבל עדיין, המסקנות שלו מעמידות בסימן שאלה את היות השבר הלבן צמח משנה תודעה.

ראשית כל, הוא טוען, "נראה כי יש מעט מאוד צמחי בר בעלי מוניטין נרקוטי או פסיכוטרופי באזור המחקר שלנו. בדואי מבני ה-Shammar סיפר לי, עם זאת, על צמח בשם Harj, לטענתו הוא שיח נמוך עם עלים הדומים לטבק, הגדל באזור סכאכא בצפון ערב הסעודית ודווח כצמח הזייתי. הוא אמר כי אדם שאכל כמה עלים בעבר הפך לאחוז טירוף ודיבר כמשוגע. אישה שאכלה מן העשבים רצה סביב כמו חגבים, רכובה על חמור דמיוני, וצעקה כי פלוני קיים עמה יחסי מין”. השם הערבי "Harj" קשור בשורש שמשמעותו בלבול או אי־סדר. הוא סובר שאולי מדובר בצמח השכרון, שנקרא בערבית "סכראן" וידוע כהזייתי.

אבל שנית, וחשוב יותר, לא ברור בכלל ש"חרמל" הוא Peganum Harmala. במקומות רבים בחצי האי ערב מזהים את החרמל דווקא עם הצמח Rhazya stricta, שאני לא יודע את שמו העברי אבל הוא כנראה פשוט "רזיה". נדמה, הוא סובר, שבמדבר אין הכוונה ב"חרמל" לתת זיהוי בוטני ומדובר יותר ב"שם מטריה" לצמחים שיש להם את אותו השימוש הפולקלורי ברפואה העממית, שהוא בעיקר טיפול בכאבים ובבעיות עיכול. נכון, יש המכנים גם את השבר הלבן כ"חרמל", "אך נדיר לראות אותו גדל באיזור המחקר".

עד כאן השבתת שמחות. ועכשיו אולי אוכל להחזיר את ההתלהבות באמצעות הלהטוט הבא: האטימולוגיה של השם חרמל מגיע מהאכדית, שם כונה anamiru כ"צמח רפואי המשמש לטקסים". מהאכדית התגלגל השם ליוונית, והפך ל"armará" (ἀρμαρά), כשבהמשך גם ה-ר' השוטפת הפכה ל-ל'. משם המילה התגלגלה בחזרה לשפות השמיות, והפכה ל"ארמל" ובהמשך "חרמל".

ויש לדייק. ארמלא היא בארמית אלמנה. מה שמזכיר לנו שתי ברייתות: הראשונה במסכת כתובות ס"ה עמ' א', שם מסופר על כך שאסור לתת יותר מדי יין לאישה, כי ככל שהיא מסטולה יותר מהתחת, כך היא הופכת למופקרת יותר. ומדייקים, דווקא כשבעלה לא נמצא איתה – אם נותנים לה ארבע כוסות, "אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת", ניסוח שמתכתב במעט עם הצורה שבה הבדואים תיארו אישה תחת השפעת סם הזיה. השניה היא בסוטה כ"ב עמ' א', שם מסופר על כך ש"אלמנה שובבית" גורמת לעולם להתבלות במובן שהיא "משנה את הסדר החברתי". מה הכוונה "שובבית", והרי ברור שמדובר בקונוטציה שלילית? יש המפרשים, שהולכת לחברות שלה לרכל, אבל ברוב המקרים הם רומזים שיש כאן התנהגות בלתי צנועה.

מפליג ומגנה רש"י, שמקשר את ההתנהגות שלה עם כשפים: שובבות, הוא טוען, אינן אלא נואפות ומכשפות ומראות עצמן כצדקניות שלא יבדקו אחריהן. בהמשך יש אפילו דוגמא שמית למכשפה-אלמנה שכזו בשם יוחני בת רטיבי, שעליה מספר רש"י "אלמנה מכשפה היתה, וכשמגיע עת לידת אשה היתה עוצרת רחמה במכשפות (כלומר באמנות הכישוף), ולאחר שמצטערת הרבה [היולדת] היתה אומרת 'אלך ואבקש רחמים, אולי תשמע תפילתי' והולכת וסותרת כשפיה, והוולד יוצא".

מכל אלה אפשר להסיק כמה דברים: א. אלמנה, שבהעדר בעלה היא מתנזרת ממין במשך יותר מדי זמן, רק מחפשת את ההזמנות "להתפרפר". ואם אפשר לעשות את זה באמצעות משקאות משכרים, אז למה לא? ב. המכשפות של פעם היו בעיקר כאלה שמשתמשות בסמי מרפא הקשורים להריון ולידה. ואכן אנו מכירים את החרמל בצורתו כשבר לבן, כגורם להפלה טבעית. מה שהאלמנה הזאת, הארמלא, עשתה הוא להשתמש בצמח שנקרא "ארמל". באמצעות הרעל הזה היא סוחטת את המטופלים שלה להאמין ביכולותיה, ורק כשהיא משתכנעת שהם אכן "נשבו בקסמיה", היא מספקת את הנסיוב/אנטידוט.

בשלב זה עדיין לא החלטתי אם יש על מי לסמוך כשטוענים שהחרמל הוא פסיכואקטיבי, שכן האטימולוגיה והפולקלור רומזים לכך שיש מצב שכן, או שמא שלא, כי הרי השם הזה לא בכל המקרים עוסק במשנה תודעה וגם לא בחומר ששימש לרפואת נשים…

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×