ריקוד, משיחיות ותודעה קוסמית

במסורת ההלניסטית ריקוד הכוכבים נתפס כביטוי לשלמות והרמוניה שמתקיימים בהווה הממשי. אבל איזה מין הווה מושלם והרמוני הוא כשאנחנו נוחתים על הכר הרך של המציאות הבלתי נסבלת? כך התפתחה התפיסה האסכטולוגית של הריקוד. כלומר, המציאות עכשיו היא פגומה, אבל לעתיד לבוא, כשהמציאות תהיה מתוקנת, או-אז נצאה כולנו בריקוד. הכוריאוגרף, מוביל הריקוד, הוא זה שיביא את הגאולה, והשאלה היא מה מעמדו ומה זהותו. ככלל, ביוון העתיקה כפי שראינו בפוסט קודם, ה״כורגוס״, הריקוד נקרא על שמו. אם העולם מושלם, ואם הכורגוס מוביל את הריקוד הזה, הרי הוא תכלית השלמות. הווה אומר, הכורגוס הזה הוא המשיח. אבל הוא לא סתם כוריאוגרף, אלא רקדן מוכשר בפני עצמו.

אב הטיפוס של המשיח הרוקד הוא דוד המלך, שבעת העלאת ארון הברית לירושלים, "פיזז וכרכר בכל עוז". מיכל בת שאול בזה לו בלבה והעירה לו שהצורה האקסטטית שבה רקד גרמה לו להתנהג בצורה לא מכובדת יחסית לבן מלוכה, והוא ״נגלה כאחד הריקים״. דוד הצדיק את עצמו שזה היה לכבוד ה׳ ולכן לא היתה לו בעיה להשפיל את עצמו ו״לשחק״. כלומר, רגע השיא של הריקוד הזה הוא ״שחוק״, ״צחוק״ או המעשה שנקרא בתנ״ך ״לצחק״. לדבר הזה בדרך כלל יש קונוטציות מיניות, אולי מפני שאקסטזה נחשבה בדרך כלל משהו שנקשר למיניות. אבל הכוונה בהקשר שלנו היא לא שמדובר באורגיה, אלא יותר באקסטרווגנזה בסגנון ה״לאב פארייד״.

נתעכב מעט על האטימולוגיה כדי להבהיר את המצב: ״כרכר״ הוא מלשון ללכת במעגלים. בספר ישעיהו כשמתוארות עגלות, המילה היא ״כרכרה״. והכוונה היא משהו שיש לו גלגלים עגולים. כך גם המילה כיכר מתארת משהו עגול. מקור המילה הוא באכדית. על פי הערבית (تکرا) כנראה שהכוונה לא סתם לתנועה מעגלית, אלא תנועה החוזרת על עצמה במעגלים. לפזז, נטען, זה כמו ״להצהיב פנים״, בשפת חז״ל לשמוח בצורה יוצאת דופן. למרות שכשמדברים על צהוב, דואגים להבהיר שלא מדובר על הצהוב שאנו מדברים עליו, כך שגם ה״פז״ הוא לא ״צהוב זהב״ אלא דווקא ״אדום זהב״. ולפזז זה אומר לרקוד עד שהפנים מאדימות, בגלל מאמץ ובשל הצורך של הגוף לחמם את פני השטח ולהזרים יותר חמצן אל פני העור בשל המאמץ. הדבר הזה נקרא ״וזולידציה״, הצורה בה כלי הדם מתרחבים, ומתרחשת גם אצל מי ששותה אלכוהול, וכתוצאה מכך הוא מרגיש חם והפנים שלו נהיות אדומות. לרוב גם שני הדברים האלה היו באים יחד, כי ביחד עם הריקוד שמשנה תודעה בפני עצמו, היית גם תחת השפעה של חומרים שמהווים ״בוסטר״. כלומר, המשיח הוא לא סתם רקדן, הוא רקדן ״מתודלק״.

התיאורים של אקסטרווגנזה לא מתרכזים רק בריקוד משיחי לעתיד לבוא. למעשה, כל התיאור של פמליה של מעלה הוא מסיבה אחת גדולה, כשבה המלאכים נושאים שירה ומשבחים את הקדוש ברוך הוא, ורוקדים בריקודי מעגלים שבהם הם מתקרבים אליו ומתרחקים ממנו, ונעים רצוא ושוב, ״כאופן בתוך האופן…״. המלאכים נקראים חיות הקודש, מה ששמנסה לרמוז לכך שמדובר בעצם בסוסים של מרכבה, או יותר נכון של כרכרה, שהקצב שבה היא נעה היא ״כמראה הבזק״. כלומר, המתנד של הריקודים המחזוריים הללו הוא עצום. רוצים לקרוא לזה במונחי הגזמה מודרניים? דברו על גלי wifi בתדר של 5GHz.

לכן, יש לומר, הריקוד של המשיח עם המאמינים הוא סימולציה לריקוד של האל עם המלאכים, והריקוד של המאמינים שמנסים להגיע לחוויה דתית בעצמו הוא סימולציה לריקוד של אחרית הימים. כשאנחנו רוקדים, אנחנו מנסים להתחבר אל המציאות הזו, באופן שנקרא ״תאורגי״.

בנצרות הפך ישו לרקדן או למרקיד. ריקודים כאלה מופיעים בדימויים של אחרית הימים, כמו לדוגמה במשפט אחרית הימים, ובחלק מהמקרים במעמד הפרידה של ישו מתלמידיו לפני הצליבה. ריקוד כזה נתפס כ״הטרמה״ לריקוד אחרית הימים, ובעצמו הגשמה של הריקוד הטיפולוגי של דוד המלך. ומאחר שהריקוד הזה הוא רגע לפני שישו מת, יש לישו מסר חינוכי: הוא מטיף לתלמידיו להכיר בסבל, ולהבין שהסבל מכלה רק את הגוף אבל הריקוד משמר את הנשמה. כך, הוא והם אמנם ימותו, אבל לעתיד לבוא, הם ישתתפו בהרקדה המונית לצד הנשמות הזכאיות במשפט אחרית הימים.

אב הכנסיה מתודיוס מאולימפוס מתאר את הריקוד הזה כ״ריקוד כלולות״ שלהם עם הלוגוס. אב הכנסיה גרגוריוס מנזיאנזוס מתאר את משך הריקוד הזה כנצחי (choreia akatalutos). הפילוסוף הנוצרי סינסיוס מקירנה תיאר את הריקוד כפעולה אשר ״מפזרת רוח בלתי ניתנת לחלוקה המשחררת את בני התמותה מהכרח המוות״.

הדימוי הזה של הריקוד כשחרור מהמוות הוא גם נחלת של היהודים. היהודים לא יכלו לסבול את זה שהמרקיד יהיה אדם, ולכן ייחסו זאת לאל. במדרש (שיר השירים רבה) הכורגוס מזוהה כאל עצמו, ומי שרוקד סביבו הם הצדיקים. הם רוקדים במעגל סביבו ומצביעים עליו באמצעם, ואומרים ״כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות״. כשהם אומרים ״על מות״, הם מתכוונים ל״אלמוות״, כלומר לריקוד הזה יש יכולות להעביר את המוות מן העולם. מי שרקד, הרי הוא נמצא בתודעת אלמוות.

לרעיון הזה שריקוד הוא בעצם זה שמעביר את התודעה למצב של אלמוות, יש יסוד קדום. במעשה חנה ושבעת בניה בספר מקבים ד׳ פרק 14 פסוק 7, מתוארים הבנים שמובלים להרג, כמי שמרקדים במעגלים בהרמוניה של שבעת ימי בראשית, ובאמצעות הריקוד המיסו את פחד המוות. הדבר הזה, ״יראת הכבוד״ זיכה אותם לפי פרק 15 פס׳ 3, ״בשמירה לחיי נצח על פי הבטחת אלוהים״.

שם הקוד של החוויה הפסיכדלית במקורות הוא חווית מוות תוך כדי חיים. המקום שבו החיים והמוות נפגשים הוא או לידה, או כמובן מוות, ובעיקר ״תחיית המתים״, כלומר לידה מחדש. מה שבאים לומר, אם רגע ביאת המשיח הוא רגע של ריקוד אקסטטי שבו מגיעים למצב תודעה שונה, בא בהכרח לומר שימות המשיח הם לא אירוע היסטורי עתידי אלא מצב תודעתי. ימות המשיח הוא המצב בו הגוף הסופי מצליח להתחבר לתודעה האינסופית. ״גלות השכינה״ היא בעצם המצב התודעתי שבו האדם שקוע במ״ט שערי ״סחיות״, והגאולה היא המצב שבו הוא עולה במעלות התודעה ונבלע באורות עליונים. ״גלות השכינה״ היא הניתוק מהקצב הקוסמי ומהזרימה האלוהית, זהו המצב שבו האני תופס את עצמו כנפרד ולא מסוגל להבין שהוא עצמו חלק מן האין. האגו מתמוסס, המצב האוקייני משתלט עליך. אתה עובר תפיסה אגוצנטרית לתודעה קוסמית, אתה מגלה את המימד הרוחני הקיים בכל רגע, בכל הוויה. ובקיצור: אתה חווה את ה- Unio Mystica, האחדות המוחלטת.

לא קשה למצוא את הביטויים האלה לאורך ההיסטוריה המתועדת של החוויות המיסטיות ושיטוט אקראי בכתבי החסידות יכול להניב לכם שלל פנינים. אחסוך את הציטוטים. הריקוד הוא ״טכנולוגיית תודעה סומטית״, שמבחינה פיזיולוגית גורם למה שהוא גורם, אבל קדמונינו לא חשבו במונחים מטריאליסטיים, ולכן נוצרו כל דימויי האופנים וחיות הקודש שברעש גדול מתנשאים לעומת שרפים ומשבחים ואומרים קדוש קדוש.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×