אני לא יכול לכתוב על רוחניות טכנולוגית מבלי להציג את התאולוגיה שמאחורי התרבות הפוסט-הומניסטית, אם נעשה רגע זום אאוט מתרבות הטכנו, כתיאולוגיה גנוסטית שמטרתה היא מה שנקרא בנצרות ״תיאוזיס״, כלומר תהליך של התאחדות רוחנית עם האלוהים ואם לא השתוות, אז לפחות התקרבות אסימפטוטית אליו.
הרעיון הזה שאול מהפילוסופיה הפלטונית, שבעצמה שאולה מהאורפיזם/פיתגוראיזם, שבעצמו שאול מהדת התראקית. וכאן גם הקשר לפולחן הגיבורים באחת מההתגלמויות הקדומות שלו כמהדורת הכלאיים בין הצורה ההודו-אירופית השמאנית, לבין השמית, של האב-מלך-אל. התראקים היו גם אלה שהחדירו לדת היוונית את פולחן דיוניסוס, שבמקור היה התגלמות של שני גיבורים, לפי גרסה אחת, ושמאנים או לפחות פאקירים לפי גרסה אחרת (של מירצ׳ה אליאדה), שהפכו לאלים: זלמוקסיס, וסבזיוס הפריגי. אז אם כבר מדברים על מרחבים דיוניסיים, זו המוטיבציה. אכתוב על זה בהזדמנות אחרת. יש לי המון חומרים על זה, אבל החלטתי לפתוח בהשפעה הלא מוכחשת שלי לדון בכלל בנושא הזה: אריק דייויס ונקודת המוצא שלו, ה״אקסגזיס״ של סופר המדע הבדיוני פיליפ ק׳ דיק (והקשר בין זה לבין פסיכדליה ומיסטיקה גם נדון בספרו ״High Weirdness״)
אריק דייויס, פותח את ספרו, ״Techgnosis״, בתיאור המיתוס על פרומתאוס. לפי המיתולוגיה, כשהגיע הזמן לצייד את כל היצורים, אפימתאוס העניק לכל הברואים מתנה חיובית אחת, אך כאשר הגיע הזמן לתת לאדם תכונה חיובית, לא נשאר בידו דבר. כך, על פי נקודת המוצא הקיומית שלנו, אנחנו ייצור פגום מהיסוד, טוען המיתוס. פרומתאוס, שראה את המצב העגום הזה, החליט מתוך רחמים למרוד, הוא טיפס לאולימפוס, וגנב ניצוץ מהאש של האלים. האש סימלה את ידע, היכולת ליצור. פרומתאוס הביא אותה לבני האדם.
במבט ראשון פרומתאוס הוא גיבור, הוא הציל את האנושות, אך במבט שני הוא גם קילל אותה. האש היא לא רק חימום, היא גם היכולת לחשל חרבות. היא היכולת לבנות ערים, אבל גם לשרוף אותן. היא הטוב והרע גם יחד, והמתנה שהביא פרומתאוס לאדם היתה בעצם חרב פיפיות, שלא ברור היה אם יוכל להתמודד איתה. על כך הוא נענש, וכאני אומר ״נענש״ אני מתכוון לא רק בעבר, אלא ממשיך להיענש בכל פעם מחדש, כי האש, הידע הטכנולוגי, מוכיח בכל פעם מחדש שהוא הטוב והרע גם יחד, והוא חייב להיות מרוסן אם אנחנו רוצים שהאדם לא ישמיד את עצמו ואת כל העולם ביחד איתו.
בדיוק כפי שאכילת פרי עץ הדעת נתנה לנו מודעות, בושה, בחירה. גניבת האש נתנה לנו את הכוח לשנות את המציאות. בשני המקרים הפכנו כאלוהים, ובשני המקרים גורשנו מהתמימות ונידונו לסבל.
אבל אם הטכנולוגיה היא חטא, אז אולי כל האסונות שהיא מביאה איתה – מלחמות, זיהום אוויר, הרס אקולוגי, נשק גרעיני – הם פשוט העונש על ההיבריס שלנו? זו הפרשנות הקלאסית. אבל אז מגיעה פרשנות אחרת, שתטען: הטכנולוגיה היא סוג של עסקת פאוסט. היא הכוח שנותן לנו לשרוד, אבל היא גם החטא הקדמון שלנו. היא המחלה, ובו זמנית גם התרופה היחידה. החורבן הוא לא עונש, אלא… השלמת המשימה. האדם עשה את שלו, האדם יכול ללכת. הכליה היא שכרו. ההשמדה העצמית שלנו היא לא כישלון, אלא הפרס. סיימנו בהצלחה את פרויקט האדם. במקום לראות את עצמנו כמי שצריכים לשרוד לנצח, אולי התפקיד שלנו ביקום הוא זמני, אולי אנחנו שלב מעבר, מין גשר אבולוציוני בין החיים הביולוגיים ״הטיפשים״, לבין משהו אחר, משהו שיבוא אחרינו ושאנחנו בעצמנו ניצור.
לפי ההיגיון הזה, להגיע לנקודה שבה אנחנו יכולים להשמיד את עצמנו, או לברוא את היורש שלנו, זה השיא. זו הצלחה. סיימנו את התפקיד. המחשבה היא על העולם כפגום, ואולי המטרה שלנו היא לא לתקן אותו אלא לברוח או להחריב אותו. והדבר הזה מוביל אותנו אל רעיון אחר ובסיסי יותר, של גנוסיס.
הגנוסיס הוא תפיסה מיסטית עתיקה שאומרת שהעולם החומרי שאנחנו מכירים הוא לא דבר אמיתי. הוא פגום, מעוות, הוא סוג של כלא שנברא על ידי ישות נחותה, אל קנאי בור שהגנוסטים קראו לו ה״דמיורגוס״. אם העולם הזה הוא כלא, אז החוקים שלו, המוסר שלו, המבנים החברתיים, הכל חלק מהשקר. הגאולה לפי הגנוסטים לא מגיעה מציות לחוקים האלה, אלא מההפך הגמור. השגת ידע סודי, גנוסיס, שחושף את האמת ומאפשר לנשמה, שהיא ניצוץ אלוהי אמיתי שכלוא בגוף, לברוח מהמציאות החומרית. זה כמו סימולציה ממוחשבת שיש בה המון באגים, עם לוגיקה לא הכי הגיונית, שהמטרה שלנו היא לא לנצח את המשחק לפי הכללים שלו אלא למצוא את אותו הגליץ׳ שמאפשר לנו לפרוץ החוצה.
הרעיון הזה עומד בבסיס הגותו של פיליפ ק׳ דיק, שלקח את הרעיונות האלה והלביש אותם על העולם המודרני. הוא מכנה את הרעיון הזה ״האימפריה הרומית שמעולם לא תמה״. האימפריה הרומית ייצגה את הרעיון הממסדי, ״כלא שחור מברזל״, שפועל כדי להשאיר אותנו בחשיכה תודעתית. הרעיון הזה קיים בכל דור ודור, ובסך הכל מחליף צורה בכל פעם, לממשלות, תאגידים ותקשורת המונים – אבל המטרה זהה: לשלוט בידע, ובעיקר למנוע מאיתנו את הגישה הישירה אליו, להיות מתווך שמבלי לתת לאנשים את המגע הבלתי אמצעי עם האמת.
הממסד מפחד מאנשים שיגלו את האמת בעצמם ולכן מדכא אותם. כדי להציל עצמנו מן הדיכוי, יש לנו לנקוט באנטינומיאניזם. כדי להגיע לגאולה לא מספיק לא לציית לחוקי הבורא הפגום, צריך להפר אותם, לעשות את ההפך ממה שהמערכת מצפה. זה מרד רוחני, כפי שהתלמוד במסכת מנחות אומר: ״ביטולה של תורה זהו יסודה״ (מנחות צ״ט עמ׳ ב׳). כדי לקיים את התורה האמיתית, צריך לבטל את התורה הכתובה. כדי לבנות עולם חדש, צריך להחריב את העולם הישן עד היסוד. שבירת הכלים היא לא תקלה, היא חלק מהתוכנית. החורבן הוא תנאי ליצירה. ההרס הוא אקט של גאולה.
המרד הפרומתאי, השאיפה הגנוסטית, לברוח מהכלא הביולוגי, הוא רעיון שחי ונושם גם היום, אבל הם לובש שפה חדשה, שפת הטכנולוגיה. הוא מתבטא באמצעות הטרנס-הומניזם, השאיפה להתגבר על המגבלות האנושיות, מחלות, זקנה, אפילו מוות. הטרנס-הומניזם הוא הביטוי המודרני של אותה תשוקה עתיקה להיות יותר מאנושיים. להפוך לאלים. ונקודת הקצה של החזון הזה, הרגע שבו הכל אמור להשתנות, מתוארת במקורות במילה אחת. הסינגולריות.
הסינגולריות היא הרגע ההיפותטי שבו הפיתוח הטכנולוגי, ובעיקר בינה מלאכותית, מגיע לנקודת אל חזור. הרגע שבו בינה מלאכותית הופכת לחכמה יותר מיוצריה ומתחילה לשפר את עצמה בקצב אקספוננציאלי. קצב שהתודעה האנושית כבר לא יכולה לעקוב אחריו. זהו רגע של קריסה מוחלטת של כל החוקים המוכרים לנו. סוג של אפוקליפסה טכנולוגית.
המשמעות המקורית של אפוקליפסה ביוונית היא התגלות, חשיפה. זה לא סוף, זה חשיפה של משהו חדש. והסינגולריות היא בדיוק כזו, לא סוף מוחלט, אלא מעבר, אירוע של התגלות. זה הרגע שבו האנושות בצורתה הנוכחית אולי מסיימת את תפקידה. אבל הופכת למשהו אחר וחדש, נשגב יותר. החורבן של ״האני הישן״, הביולוגי, הוא הגאולה אל ״האני העתידי״ הדיגיטלי. זו הבריחה הגנוסטית מהכלא החומרי, רק שהפעם שער היציאה הוא טכנולוגי.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה