מאמר נפלא מיוני 2025 של חוקרים קרואטיים, מספר על מסורות אנתאוגניות אבודות בקרב העמים הסלבים, ועל מוסד אבוד של שמאן, או יותר נכון שמאנית-מרפאה, שגווע בעקבות ההתנצרות של הסלאבים בימי הביניים. אבל גם אחרי הדיכוי הנוצרי, מסתבר, השתמר באופן כלשהוא המוסד הזה, עם ידע מסורתי שעבר מפה לאוזן בכפרים הנידחים, ידע לא לחלוטין מוכר, שזו ההזדמנות לספר עליו. אנחנו יודעים מעט על כך שהתרבויות הסלאביות הן ״מיקופיליות״, אבל מה אנחנו יודעים על השימוש שלהן בפטריות פסיכדליות? כולנו מכירים את באבה מאשה, אבל האם היא משמרת איזה שהוא זכרון סלבי עתיק ועמום? אולי כן. באבה מאשה אינה בלקנית, אבל המחקר לא עוסק רק בבלקן, אלא בסלבים כולם, ויש לו דוגמאות גם מאוקראינה וצ׳כיה.
יש שני מושגים, הראשון נקרא vrač ווראץ׳, דמות מרפא כפרי המשלב טיפול רפואי פיזי עם הדרכה רוחנית, תוך דגש על כוח המילה והנבואה. אלה גם המקורות האטימולוגיים של שמו, המילים הסלביות ״לדבר״ ו״לחזות עתידות״. הדברים הללו שולבו במסגרת ריפוי, תוך השגת מצבי תודעה שונים. השני נקרא Volhv וולחב, שמאן מתווך בין עולמות באמצעות טכנולוגיה ריטואלית שמשלב בין מוסיקה, אותות מאגיים (Charanje) וכמובן צמחי מרפא. שני אלה מכונים במחקר בשם הכולל ״שומרי הידע״ או ״שומרי הבלקן״, ורובן, מסתבר היו נשים. באופן כללי נשים מקושרות לשימוש בצמחי מרפא, ריפוי וכמובן כישוף – לא מקרי. גם באבא יאגה היתה אישה.
מסתמן ה-vrač הוא למעשה הגילגול ההיסטורי והלשוני של ה-volhv, וכנראה שהוא למעשה צמצום של התפקיד, והמרתו מתפקיד רוחני לתפקיד של מרפא עממי, שזה יכול להיות אקט של הסתרה, או באמת אקט השרדותי.
הפרקטיקות של ״השומרות״ היו נטועות בתפיסת עולם אנימיסטית ושולבו בסיפורי עם ובטקסים עונתיים. הפרקטיקות הללו אינן רק אוסף של שיטות רפואיות עתיקות, אלא חלק בלתי נפרד מהזהות התרבותית וההיסטורית של העמים הסלאביים. הפרקטיקות הן חלק ממערכת הוליסטית שלמה שמשוקעת בתרבות הסלאבית והשפיעה על מוסדות שקיימים גם היום, כמו לדוגמה ריקוד הקולו – במקור ריקוד מעגלים מקודש, כיום ריקוד עם סלבי שאת הדיו נמצא לשמוע גם בהטיות לשוניות שלו, ואפשר לזהות לפי המצלול, החל מה״כורו(ס)״ היווני, ה״אורו״ המקדוני״, ה״הורה״ הרומני, בארץ הוא מוכר גם בשם כזה, והוא בכלל המקבילה של ה״דבקה״ הלבנטיני. אולי אתם זוכרים פוסט שפורסם כאן (או יותר נכון בקבוצה ״המקורית״) בעבר, לפני כשנתיים, שבו נטען שריקודי העם הם שריד לטקסי פריון קדומים שבהם ביצעו סימולציה של לידה או לחלופין אורגזמה, באמצעות רעד. לינק בתגובות.
הזיהוי של הדבר הזה עם נשים היה גם חלק מאסטרטגיית הדיכוי הנוצרי, שבגלל האסוציאציה של הדבר הזה עם כישוף ופגאניות, ועם נשים, החליף את הסמכות שלהן לסמכות גברית פטריאכלית. הצמחים עצמם הפכו מצמחי מרפא לצמחי קללה, הטראנס וההזיות הפכו להיות מזוהים עם כוחות אפלים, וכמובן הידע נדחק למחתרת, הפך לסודי, והעובדה היא שאנחנו לא יודעים עליו דבר. אבל עבודתם של ההיסטוריונים היא לאסוף מסורות על-פה, לנבור בארכיונים ובכתבים מוקדמים, לעשות עבודה פילולוגית באמצעות שמות עממיים לצמחים הללו, לחקור את הפולקלור וכו׳. כל הדברים הללו נעשו כאן, ומפורטים במאמר.
אציין אגדות על פטריות אמניטה מוסכריה, והשילוב של סמליה בחגים ובאמנות העממית. הידע על גידול ועיבוד צמחים פסיכואקטיביים הפך את הבלקן ל״מעצמת״ אופיום בסוף המאה ה-19, בשל ידע בוטני שהשתמר, סיפורי עם עוסקים בצמחים רעל שונים ובידענות מפתיעה בהם, בשל הנוכחות של הדברים האלה בפולקלור. אמוץ דפני לדוגמה, נוהג להדגיש שכל האזכורים של הדודא באירופה, ובעיקר בכתביו של מירצ׳ה אליאדה, אינם אלא התייחסות לאטרופה בלדונה ולשכרון (הנביין). הצמח הזה מכונה ״הצמח המשוגע״, bunika, מילה המקושרת גם ל״הזיה״ (bunilo).
במאות ה-17 עד ה-19 נפוצו קונטרסים של רפואה עממית בשם Ljekaruše שנכתבו על ידי מחברים אנונימיים ותיעדו מתכונים לטיפול במחלות באמצעות צמחים, כולל התייחסויות לצמחים בעלי פוטנציאל פסיכואקטיבי כמו לענה, הצמח ממנו מכינים את האבסינת. האבסינת הובא לצרפת על ידי ה״בוהמיינים״, אנשי רוח שהושפעו מהצוענים שהגיעו מבוהמיה, באותם איזורים סלביים, שבהם הלענה היתה טוניק ידוע, וכמו כל טוניק, שימשה במקור כתרופה – במקרה הזה נגד טפילים ותולעים. הטוניק עורבב עם משקאות אלכוהוליים כדי לתת להם טעם מריר, כדי שיהיו דומים במעט לבירה, שבושלה בזמנו עם תערובת צמחים צמחים בשם gruit שלפני ה״רפורמה״ בתעשיית הבירה היתה דומיננטית בקרב יצרני הבירה, עד שהוחלפה בכשותנית.
הסיבה שה-gruit הודר היה כי הוא שילב גם חומרים פסיכואקטיביים. הלענה גם היא פסיכואקטיבית-משהו בזכות המרכיב Thujone שיש בה, אבל התכוונו בעיקר להנביין, שהיה לא רק מחזק טעם אלא גם מחזק סטלה. הבירה של פעם היתה פסיכואקטיבית, ומאחר שכך גם מבוקשת, ויקרה, ושוברת שוק. השימוש בכשותנית היה כדי למתן את הבירה ואת ההתפרעות הכלכלית, שהביאה בהמשך גם התפרעות חברתית. מרד האיכרים הגרמני, וככלל רוב הפרעות הפרוטסטנטיות בהמשך, היו קשורות לייצור ושיווק בירה, חלוקת רשיונות לבישול ומיסוי על בירה שהשפיעה על המחירים . יש סברה שגם התנועה ההוסיסטית, שבישרה את המהפכה הפרוטסטנטית ומקורה בבוהמיה, היתה קשורה לייצור בירה, שכן בוהמיה היתה מרכז תעשייתי של בירה, והמאבק הכמו-לאומי הצ׳כי היה קשור כביכול למחאה נגד נותני הרשיונות הגרמנים הקתוליים שהפלו כביכול לרעה את הצ׳כים לטובת הגרמנים.
צר לי שאני אסוציאטיבי. נשוב לסלבים. מסתבר שיש וריאנט של פטריית פסילוסיב שייחודית לבלקן שנקרא ״פסילוסיבה סרביקה״, שגם הוא היה בשימוש רפואי. על אף שהשימוש בו אינו מתועד בכתבים, סוברים שהוא היה בשימוש בטקסים שמאניים מקומיים, אך הידע עליה אבד ולא היה בר שחזור כפי שקרה למקבילו המרכז אמריקאי. באופן מפתיע, הפטרייה זכתה להכרה ממסדית כחלק מהמורשת הבוטנית של האזור. בשנת 2019, סרביה הנפיקה בול דואר רשמי המציג את ה-Psilocybe serbica, מה שמעיד על היכרות תרבותית עמוקה עם הפטרייה מעבר להקשר הסמים בלבד.
בכל מקרה, הפטריה הזאת היא יוצאת דופן, כי היא פסיכדלית ״קלאסית״ והמנגנון שלה שונה מהמנגנון של הפסיכדליים האחרים שהוזכרו, שגזרו גם את הפולקלור והדת הבלקניים. ומאחר שכך, מאחר שאין מסורות כאלה, שאינן הזייתיות או ״חלומיות״ (כמו האמניטה), סביר שאין יותר מדי בסיס מוצק לטענה שהפסילוסיב היה בשימוש.
בתמונה: רקדנים סלביים בלבוש מסורתי בגווני האמניטה מוסכריה.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה