הכוריאה האלקטרונית

הריקוד נתפס בעת העתיקה כמנגנון קוסמי, פילוסופי וטקסי עמוק. הוא לא נתפס בכלל כפנאי, והוא אמנם נתפס כאמנות אסתטית, אבל אסתטיקה במובן האפלטוני, כתכלית השלמות, כי הריקוד היה הסמל לשלמות ולסדר. כשאנשים רקדו הם ביקשו להתחבר אל הסדר ולהשיב אותו – סדר גם במובן של התמודדות עם המציאות הכאוטית, וסדר גם במובן של סדר חברתי, היררכיה וקונפורמיות.

בכוריאוגרפיה, יש לכל אחד תפקיד, יש חשיבות לאיפה נמצא איש א׳ בסדר ואיפה נמצא ב׳, והעובדה שכולם זזים באופן מסונכרן אינה רק כי כך זה נחשב ריקוד ״טוב״, אלא כי הדבר הזה מדגים ציות, וציות הוא כלי חברתי שמשמעו לפחות ביוון העתיקה הוא הרמוניה עם חוקי הפוליס – אם אתה רקדן טוב, אתה אזרח טוב ומציית לחוק, החוק במובן הרחב של מוסכמות חברתיות, ביוון העתיקה גם גבולות חברתיים, הבחנות מגדריות ומעמדיות. הסוציולוג מרסל מוס כינה את הריקוד ״טכניקה של גוף״, במובן הזה כאשר הקהילה נעה יחד בצעדים מוסכמים, היא אינה מסבירה את החוקים במילים, אלא ״צורבת״ ממש את נורמות ההתנהגות והשייכות, היישר לתוך שרירי המשתתפים. התנועה הפיזית והמסונכרנת הופכת את היחיד לחלק אורגני מהקבוצה.

אבל נשוב לסדר במציאות הכאוטית. הריקוד נחשב כסדר בבלאגן, יש בו כללים והיופי שבריקוד הוא שכשהכללים מתקיימים, הכל נראה הרמוני ויפה. כך העולם צריך להתקיים וכך למעשה הוא מתקיים תמיד. עצם זה שאנחנו רואים כאוס, זה בעצם רק כי אנחנו לא רוקדים. אם נרקוד, העולם ישוב לשווי המשקל. כי הריקוד הוא סוג של מדיטציה, הריקוד הוא סוג של תפילה, וכשאנחנו לא מתפללים, והאל זקוק לתפילה שלנו כדי לקיים את הסדר בעולם, זו הבעיה שלנו.

ובמונחים יותר פילוסופיים: העולם נתפס כמצב של הווה נצחי, כשבכל רגע מתקיים שיווי משקל המתרחש באמצעות ״מחול אלים״. במסגרת זו האל מנצח על קבוצות של כוכבים המקיפים אותו במסלוליהם בספירות, ומסתובבים סביבו שורות-שורות. הסיבוב שלהם כל כך מדויק והרמוני, שכל האורקסטרציה הזאת נדמית כמחול שבו הכוכבים רוקדים מסביב לאל בריקוד שורות. ובגלל שאסטרונומים שמו לב לתופעה אסטרונומית שבה נראה כי כוכבי הלכת (הפלנטות) נסוגים ממסלולם קוראים "תנועה רטרוגרדית", ריקוד השורות הזה לא היה סתם ללכת במעגל, אלא יותר לרקוד הורה, כלומר כמה צעדים קדימה וצעד אחד אחורה. ביוון קראו לזה ״כורוס״ (Chorus), והאל הוא בעצם הרקדן הראשי והכוריאוגרף, זה שמוביל את המחול וזה שכולם ״סרים למרותו״. בשמו היווני כורגוס (Choregos)

הכורגוס במחול היווני ניצב במרכז בעוד הרקדנים חגו סביבו במעגל. באתונה העתיקה, התואר "כורגוס" ניתן גם לאזרחים עשירים שלקחו על עצמם לממן מכיסם את ההוצאות היקרות של אימון והלבשת המקהלה עבור פסטיבלים עירוניים כמו הדיוניסיה. תרומה זו נחשבה לשירות ציבורי שהעניקה למממן יוקרה חברתית ופוליטית רבה. בחלק מהמקרים המממנים זכו לכיבודים גדולים, מפני שלמימון הזה היה גם תפקיד דתי, וכזה שהאלים רואים בהערכה. המימון עצמו נקרא ביוונית ״ליטורגיה״ (Liturgy), וכשהפולייס היו במצב כלכלי טוב, הדבר הזה היה תורם מבחינה פוליטית למממנים. ככל שהתקדמו השנים, ובעיקר בתקופות של המלחמות הפלופונסיות ובהמשך בתקופה ההלניסטית, מוסד הפוליס הלך ונחלש, ולכן המממנים הלכו וקיבלו (ודרשו) כבוד גדול ומוגזם יותר, עד למצב שבו בחלק מהמקרים כינו אותם ״אאוארגטס״, בתרגום מילולי מיטיב, אבל ספציפית זו מילה ששייכת לשדה הסמנטי של ״מושיע״. כלומר, הכורגוס היה לעיתים משהו שגובל בתפקיד כמו-אלוהי, ובהמשך כמעט-אלוהי. כורגוס שמימן את הפסטיבל לפעמים זכה בפסלים ואנדרטאות על שמו, כמו לדוגמה ליסיקראטס שתרם את מימון המקהלה בפסטיבל דיוניסוס וזכה להקים בתמורה ״מונומנט זכרון״, ״אנדרטת ליסיקראטס״ שקיימת עד היום.

כאמור, הכורגוס הוא גם פילנתרופ, גם מפיק מסיבות וגם רקדן. סביר להניח שאם היה שם סאונדסיסטם הוא היה גם dj ו-mc – אם אלה היו הכיבודים המקובלים. ביחד עם תחרויות ריקודים בפסטיבלים דתיים היו בדרך כלל גם תחרויות ספורט, אמנות, שירה וכן הלאה. הריקוד היה אם כך טקס חברתי מוכר ביוון העתיקה, עד למצב שבו כשפילוסופים ביקשו לדבר אל קהל המאזינים שלהם, הם העדיפו להשתמש בתיאורים של כורוס – הדימוי שעסקנו בו קודם של האל וסביבו גרמי השמיים, הכוכבים והמזלות, הוא דימוי פילוסופי.

בהערת אגב, ניתן לומר שבמודלים פילוסופיים שונים יש לזהות את מי שנמצא במרכז המעגל עם תפיסות אסטרונומיות שהיו מקובלות באותה התקופה: המודל הגאוצנטרי ועל פיו האל ״אומן״ את כדור הארץ, המודל ההליוצנטרי שבו האל מזוהה עם הליוס (אל השמש), או המודל הפיתגוראי שבו במרכז היקום קיימת ״האש המרכזית״ שמגולמת באל. המודל הפיתגוראי הוא זה שהשפיע על התפיסות האפלטוניות המאוחרות יותר של האסתטיקה, כי הכוכבים נוהגים למעשה ביחסים מתמטיים, והדיוק הוא דיוק מספרי. גם המוסיקה שמלווה את הריקוד, המוסיקה הקוסמית, בנויה על יחסים הרמוניים. המכניזם כולו הוא קדוש, ובריקוד עצמו אנחנו מתחברים אל הקודש הזה, וככל שנהיה מדויקים ומסונכרנים יותר, כך ייטב, כך נתמזג עם המקצב הקוסמי.

במונחים של מדעי הדתות, ניתן לקרוא לריקוד ״מאגיה סימפטטית״. אבל לא רק בגלל שבריאת העולם עצמה, היא בעצם ה-Cue לתחילתה של סימפוניה נפלאה, וכשאתה רוקד אתה מדמה בריאה ומעודד פוריות. הסימפטטיות פה היא במנגנון ההתמסרות, הבריאה היא בעצם הרגע שבו אלוהים אמר והעולם הגיב, באופן נפעל, העולם הפך להיות סביל לאמרתו של האל ; ברגע שאתה רוקד ובעצם מתמסר לצליל ומאבד שליטה על עצמך, ברגע שאתה נותן את השליטה לקצב עצמו, או למוסיקה שהיא שפת האלוהים, אתה מצטרף אל הסדר. הצורה שבה אתה נפעל מעודדת את האלוהים להפוך להיות פועל, ולכן בעצם אתה מחקה את הבריאה, לא כי אתה בורא את העולם אלא כי אתה משתתף בבריאה. אתה מתכנת את אלוהים לברוא את העולם שוב. הריקוד הוא סוג של תכנות, לחש קסמים, או סוג של כפייה של האל להגיע לאותו מצב שבו הוא היה במשך הבריאה. אם נדמה את הדבר הזה לדימוי האדון והעבד של הגל, העבד שולט באדון באמצעות ההישלטות על ידיו, הבריאה צריכה בעצם בורא ונברא, הטנגו צריך שניים, המוביל והמובל. ההובלה היא הכוריאה, ריקוד המעגלים הוא בעצם אותו סיבוב גלגל השיניים שהניצוץ החשמלי עורר.

באמצע הטקסט דיברנו על הריקוד כתפילה, שתוציא אותנו מהמציאות הכאוטית ותשיב את הסדר הקוסמי. זו בדיוק הסיבה שבדימויים משיחיים (אולי אעסוק בהם בפוסט אחר) מדברים על האסכטולוגיה כריקוד קוסמי, ״עתיד הקב"ה להיות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא״ (ויקרא רבא פרשה י"א). כי העולם הנוכחי הוא פגום, אנחנו מדוכאים תחת שלטון של כוחות עוינים ושל ממשלת זדון, אבל באחרית הימים, באמצעות ה״תאורגיה״ שלנו, של החתירה והציפיה לטוב, נגאל. או אז, נעמוד אנו, הנשמות הטהורות, ואלוהינו, בריקוד כלולות. ומהי אותה חתירה? הווה אומר: הריקוד. הווה אומר עוד יותר מדויק: תרבות המועדונים מקיימת מסיבות אסיד, כאקט ״מאגי״ מחאתי נגד ממסד מדכא. הדיכוי הוא תודעתי / פוליטי / מגדרי / השלם את החסר.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×