שירה, שתיית משקאות משכרים ופולחן דתי היו קשורים זה בזה בקשר בל ינתק בתרבויות הודו-אירופיות עתיקות רבות. אנחנו מכירים את אולמות המשתאות של העמים הגרמאניים כמו אלה שמתוארים באפוסים כגון ביאוולף, שהיו גם מרכז החיים החברתיים והפוליטיים אבל גם אולמות שבהם התאספו הלוחמים לפני המלחמות, ומשוררים שרו שירי גבורה מהעבר כדי לעודד את רוחם של הלוחמים.
הדבר הזה מקורו בטקסים שבהם כהנים-משוררים שרו שירים בצוותא כדי להכנס ל"מוזה" ולהתחיל לשורר תחת השפעה (משל לגמו יי״ש ושרו ניגונים בועידה חסידית) – דבר המתואר בוודות ההודיות בתפקיד של הרישים (ṛṣi). הרישים היו לא סתם חכמים, ולא סתם "החכמים הגדולים ביותר", מהארישים. הם היו יותר מזה, הם היו אנשים שעברו האלהה או לפחות סף-האלהה, מאחר שבאמצעות ה"סטלה", הצליחו להגיע לרמת תודעה כל כך גבוהה, שדברי האלים נתנבאו מפיהם. הם נחשבו "נביאי מחשבה", מנטרה-דראשטה. מהי האלהה? כיצד אדם יכול להפוך לאל? במחשבה הקדומה הסטטוס הזה נחשב כאשר אדם זכה ב"אלמוות", שהיא מילת קוד לאותו מצב תודעתי של דמוי מוות, או סף-מוות.
חכמים שכאלה עברו מיתולוגיזציה והפכו ל"ריבוס" (R̥bhus), אומנים-משוררים קדומים שמתוארים כ"ברמנים" של האלים, כאלה ש"הפכו כוס אחת לארבע", וכאלה שבכך "בנו להם את המרכבות" ו"החיו את הסוסים שלהם". כלומר, באמצעות טקסי השתיה שבהם השתתפו, ודברי החכמה שיצאו להם מהפה, ממש השתתפו בפעולת האלים, כשפעולתם קשורה לתרבות נוודית (באופן זהה לסוגדים להם), כלומר תרבות של גברים צעירים ואתוס גבורה, המבוססת על כלכלה ניידת שבסיסה בפסטורליה ורעיה מצד אחד, וטקטיקת לחימה של פשיטות מזדמנות.
הווה אומר: המשורר הוא סוג של ברמן, שהפעולה שלו היא אינפוט נוזלי, ואאוטפוט שיש לפרשו באופן מטאפורי כנוזלי, כזה שאנשים "ישתו בצמא את דבריו", וככל שהדברים נבונים יותר ועושים יותר שכל, כך הם מתקבעים יותר אצל המאזינים, והופכים לזכרון קבע – בלתי נשכחים מצד אחד, ובעלי תהילה מצד שני. אנשים ששומעים אותם מתפעמים מהם כי המסופר בהם הוא זכרון חי, והדבר הופך ל"מם", שמעודד אותם להעביר את הזכרון הזה הלאה. ככל שהשיר חי יותר, כך הוא "ויראלי" יותר. החכמה לא קשורה רק בכמה אינטלקטואלית יא, ואיזה מוסר השכל יש בשירה, אלא בעיקר כמה קל לזכור אותה, כלומר באיזה משקל היא נכתבה, קצב ומשקל שמקלים את הזכירה שלה, מה שהיינו קוראים לו במוסיקה הפופולרית "כמה הפזמון של השיר קליט" ואפילו "כמה המלודיה פשוטה, זכירה וסוחפת" ובטרמינולוגיה של מועדון לילה, כמה הטראק הוא epic וכמה הוא floor-filler.
מדוע הריבוס נחשבו כברמנים? כי אז חלק מהחוויה הקצבית היתה ההכנה של המשקה המשכר, שכוללת גם סחיטה והכנה וכמובן שתיה. תוך כדי הטקס הזה שרים, תוך כדי שתיה שרים וכמובן אחרי השתיה מגיע שיא הטקס, כי אז האלכוהול "עולה". "הצמא לסומה והצורך בתהילה מסופקים בו-זמנית", ציטוט מהוודות. "התהילה" (śrávas) מעניקה חיי נצח. האטימולוגיה של R̥bhus היא "להחליף צדדים", כלומר כאלה שעברו טרנספורמציה תודעתית שבה עברו ממעמד של בני תמותה למעמד של בני אלמוות. בן אלמוות נחשב ישות אלוהית זוהרת, סביר להניח כי הצבע של הפנים של מי שמשתכר הופך לצבע של "אש", כלומר מאדים פנים, "חכלילי עיניים מיין".
שיפט חד ליוון העתיקה. הסימפוזיון אמנם היה מוסד שהושפע מאוד מהמרזח הכנעני, אבל כנראה שליוונים היה קל לקבל את המנהג הזה בגלל מסורת השתיה שלהם, ובגלל שכנראה המנהג הגיע אל הפניקים בתיווך הודו-אירופי (חיתי). לא משנה מה ולמה. מה שכן משנה הוא שבלוחות הזהב האורפיים הירידה אל השאול, שזה שם קוד לחוויה במצב תודעה שונה, מתאפיינת בכך שהנשמה חווה צמא אדיר. ואז הלוחות מייעצים לנשמה, כשאת פוגשת במים, הזהרי שלא לשתות מים רגילים המביאים לשכחה, השתדלי לבקש מים צוננים מאגם הזכרון (Mnemosyne). רק אם הנשמה תשתה ממים אלה תוכל להשתחרר ממצבה כצל אנונימי וחסר תנועה, ולצעוד בדרך אל התהילה הנצחית (kleinoí, מלשון kleos). פינדרוס, שהיה משורר בעצמו (ולא בכדי), הצהיר כי הוא עצמו ישתה מהמים הקדושים של בנותיה של מנמוסינה, אלת הזיכרון, ומתאר את שירי ההלל שהוא מעניק לפטרוניו המנצחים כ"נקטר יצוק" (néktar chytón), משקה של אלמוות שהוא מתנת המוזות. דהיינו, בשל העובדה שהפטרונים שלו כמוהם כמושיעים (או יותר נכון ביוונית "מיטיבים", אאוארגטס), כשהוא שר, כשירתו שירתם, כאילו שהם שרים מגרונו, ובאמצעות שירה זו, הוא מוזג את הנקטר לכוסם הם ומעניק להם את התהילה, הם עצמם הופכים לגיבורים.
מבחינה אטימולוגית ניתן לראות שכפי שהריבוס נקראו כך על שם היותם מחליפים צדדים, זו גם האטימולוגיה של השם "אורפאוס", בעצמו משורר מיסטי שירד לשאול ועלה ממנו בשלום. האטימולוגיה הזו קשורה גם למשמעות של "להבריק" או "לזרוח" – מה שהתפתח מהמילה *h₂elbʰós, שהתפתחה למילה הגרמאנית "אלף", שפירושה "לבן" או בלטינית "אלבוס" או "אלבה", שאולי גם המילה "לבן" היא נגזרת שלה, ובערבית "אבייד'".
מקור: Larsson, Jenny H., Thomas Olander, and Anders Richardt Jørgensen, eds. Indo-European Afterlives: Interdisciplinary Perspectives on Life beyond Death. Stockholm Studies in Indo-European Language and Culture. Stockholm: Department of Linguistics, Stockholm University, 2022.
מדוע אם כך האטימולוגיה של "ריבוס" ושל "אורפאוס" קשורה גם לאדום וגם ללבן וכיצד יש לראות את הסוויץ' הזה? אז קודם כל מבחינה סמלית, החלפת הצד הזאת, אנו רואים גם בתנ"ך, כמוה כהיטהרות, "אם יאדימו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו". אבל העניין הוא עמוק יותר. בגלל שהתגובה הפיזיולוגית של מי ששותה משקה משכר הוא סומק בלחיים, כצבע האש, הרי שהאלכוהול נחשב כמשקה של אש, כלומר כאש נוזלית. כאשר אדם נכנס למצב של טראנס עמוק, אקסטזה דתית או חרדה מיסטית, הגוף מפעיל את מערכת העצבים הסימפתטית בעוצמה מקסימלית. במצב זה, מתרחש תהליך הפוך לאלכוהול: הצרת כלי דם היקפיים, הגוף מסיט את הדם מהעור ומהפנים אל השרירים הגדולים והלב כדי להתמודד עם ה"איום" או החוויה הקיצונית. התוצאה המיידית היא חיוורון. כלומר, בהתחלה אתה אמנם אדום אבל אז אתה הופך ללבן. כך גם מאופיין הברק, שזוהר ובוהק מרוב הילת אש.
כשהמתנבא צרך אנתאוגן שאינו אלכוהולי, לפעמים הוא אפילו דילג על המצב האדום והפך מיד ללבן. כשלחץ הדם צונח, כשקצב הלב מואט, כשזרימת הדם מואטת, העור קר, מזיע וחיוור בצורה קיצונית. האדם הקדוש מצויר כבעל הילה לא מפני שהוא שופע כאור, אלא דווקא מפני שהוא נמצא במצב שכרות קיצונית.
ולסיום אני רוצה שנשוב רגע לשפה העברית. ובכן, עברי פירושו כזה שעובר מצד לצד. מאיזה צד לאיזה צד? בתנ״ך המעבר הזה נחשב כמעבר של נהר מגדה לגדה, מה שנקרא שם ״מעברות״. למרות ש״מעברות״ נקרא לא רק מעבר מצד לצד אלא מעבר דרך מקום צר, כאשר שן הסלע מעבר הזה ושן הסלע מהעבר הזה, או נד מים מהעבר הזה ונד מים מהעבר השני ובתווך עוברים בחרבה.
עם ישראל נקרא ״עבריים״, אבל השורש ״עבר״ עובר כחוט השני לכל אורך התורה והתנ״ך בכלל, תסתכלו בקונקורדנציה ותראו בכמה הקשרים ובכמה משמעויות. לפי הספירה שלי 552 פעם בתנ״ך כולו, מתוכם 134 בתורה כאשר ההתפלגות דומה בין כל ספרי המקרא חוץ מויקרא (ששם 4 פעמים ״בלבד״). והמשמעויות שונות ומשונות, החל מעיבור במובן של לידה (״שורו עיבר ולא יגעל, תפלט פרתו״) וכלה בעיבור במובן של מוות (״כי רוח עברה בו ואיינו״, ״חרב תעבור בארץ״, ״ועברתי בכל ארץ מצרים… והכיתי כל בכור״), החל מעבר במובן של מחילת חטאים (״מי אל כמוך נושא על חטא ועובר על פשע״) וכלה בעבר במובן של עבירה (״חטא ישראל וגם עברו את בריתי״), בחל מעבר במובן של פיוס (״ותעבר המנחה על פניו״) וכלה בעבר במובן של זעם (״ארורה עברתם כי עזה״, ״ויתעבר ה׳ בי למענכם״).
״עבר״ היא מילה המציינת דבר והיפוכו, מה שנקרא ״מילה אנטילוגית״, וכמובן שמשמעותה המילולית היא אכן לעבור מצד לצד. אבל, מפתיע, עבר מופיע בתנ״ך גם במובן של שתיה ושכרות – במובן של עבודת ה׳ ״הייתי כאיש שיכור וכגבר עברו יין, מפני ה׳ ומפני דברי קדשו״, ומצד שני גם במובן של עבודה זרה, ״שישי ושמחי בת אדום… גם עליך תעבר כוס, תשכרי ותתערי״. הדבר רומז לכך שחלק מטקס הנבואה כלל גם מוסיקה ושירה, כלומר הנביא היה בחברת משוררים ומוסיקאים, וכל הדברים הללו היו כרוכים האחד בשני בדיוק כפי שהיה בתיאורים ההודו-אירופיים.
בספר שמואל כתוב, ״ויהי כבאך שם העיר ופגעת חבל נבאים ירדים מהבמה ולפניהם נבל ותף וחליל וכנור והמה מתנבאים״ – זהו אחד מהסימנים לשאול, כשכמה פסוקים לפני שמואל, רגע לפני שהוא מושח את שאול, הוא אומר לו ״אמור לנער ויעבר לפנינו ויעבר, ואתה עמוד כיום ואשמיעך את דבר אלהים״. אלישע מבקש, ״ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳״. על הלווים שמינה דוד לשירה בבית המקדש נאמר, ״ויבדל דויד ושרי הצבא לעבודה, לבני אסף והימן וידותון הנביאים הניבאים בכנרות בנבלים ובמצלתים״. אבל הלוויים לא היו רק נגנים, אלא גם אמרו שירה, שנאמר בהמשך אצל שלמה, ״והלווים המשררים לכלם, לאסף להימן לידתון ולבניהם ולאחיהם מלבשים בוץ במצלתים ובנבלים וכנרות, עומדים מזרח למזבח ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצצרות״. הווה אומר: גם בפולחן היהודאי הקדום היה קיים המוסד הזה של נביא-נגן-משורר-מסטול בסגנון אורפאוס והרישים. והדבר אומר דרשני.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה