image 11

השקיית אלכוהול כנשק פוליטי וחברתי

תרבויות קדומות היו נוהגות להשתמש בהשקיית אלכוהול בכפיה כנשק פוליטי וחברתי בעת העתיקה. הדבר שימש כאמצעי שליטה, ככלי להשפלה, לסימון מעמדות ולחינוך באמצעות הרתעה.

ספרטה היא הדוגמה המובהקת ביותר לכך. על פי פלוטארכוס בספרו ״חיי ליקורגוס״, הספרטנים נהגו להכריח את ההלוטים, מעמד העבדים בספרטה, לשתות יין לא מהול כדי לשכר אותם ולהוכיח שמי ששותה יין לא מהול, מתנהג כמו פרא. היוונים היו נוהגים לשתות יין מהול בלבד, יין לא מהול היה נחשב כמנהג ברברי ולכן מסוכן. בתרבות היוונית היה עיקרון שנקרא ״מתינות״, ומשמעו שיקול דעת, כך שמי שמשתכר מאבד את שיקול הדעת שלו ולכן הוא דוגמה רעה. הרעיון היה לקשור בין ״האחר״ לבין קלות דעת, ועל הדרך גם להשפיל אותו ולהוות בידור לנחנכים הצעירים, שנחנכו לדרך חיים נכונה (שכולל מן הסתם אכזריות, כגבריות). לפעמים הם היו סתם מסתובבים בין ההלוטים ומרביצים להם, כחלק מהחניכה. ההלוטים לא רק שוכרו בכפיה, אלא גם אולצו ״לצחק״, לבצע ריקודים משפילים ונטולי קואורדינציה ולשיר שירים גסים, אולי גם לבצע בעצמם מעשים שהדעת לא סובלת. אתם בטח זוכרים את שמשון הגיבור, שלאחר שנוקרו עיניו, הושפל במקדש בעזה ״כטוב ליבם״, ובזמן שהם ״מהללים את אלוהיהם״. המעניין אגב הוא שהמקרא מתאר את הפלישתים, אגאים במקורם, כ״הוללים״, ולכן כשיכורים, ואת שמשון דווקא כפיכח וצלול, ופלוטארכוס מתאר את ההפך, ההלוטים שיכורים והספרטנים פיכחים.

בכל מקרה, המטרה, כפי שהתנ״ך מציין ופלוטארכוס עצמו, היתה זהה, השפלת האויב, קבל עם ועדה, כדי להציג לראווה את מה שקורה למי שקורא תיגר ומה הוא מייצג. במונחים פסיכולוגיים אפשר לראות כאן יצירת חיץ רגשי שמונע אמפתיה, לימוד דרך השלילה. ומצד שני, הטקס הזה היה מפורסם כדי לגרום הרתעה לא רק אצל המתעללים מאורח חיים של המושפלים, אלא גם אצל הקבוצה ממנה בא המושפל על מנת לשבור את רוחם. אדם שמושפל מתקשה יותר לתפוס עצמו כלוחם חופש.

ברומא היו טקסי אלכוהול חברתיים שבהם ההשפלה היתה מעודנת יותר, אך עדיין קיימת. במשתה הרומאי ה-convivium, המארחים היו מגישים יינות באיכויות שונות לאורחים באותו השולחן, וככל שהמעמד של האורח היה נמוך יותר כך גם האיכות של היין היתה נמוכה יותר. כך, בכל לגימה האורחים היו נזכרים בכמה הם נחותים, תלויים וחסרי כבוד. ועל רקע יחסי הפטרון והקליינט, ההשפלה הזו אפילו יותר צורמת. כקליינט, כמישהו שתלוי במארח שלך, אתה יודע יום יום כמה אם באת לו לא טוב, הוא יזנח אותך לגורלך, אותו גורל עגום שגרם לך מלכתחילה להכנע לו. ככל שהזמנים התקדמו, עד לימי הביניים והתקופה הפאודלית, היחס המשפיל כלפי הקליינטים היה אפילו משפיל יותר – טקס הכניעה, Deditio, היה טקס השפלה שבמסגרתו הקליינט מופיע יחף וערום עם חבל תליה סביב צווארו כדי להביע את כניעתו, לעיתים כעונש על מה שהיה עשוי להתפרש כמרד שעדיין לא קרה. לעיתים הוא היה מעמיד פני סוס, כלומר לובש אוכף, או כלב, כלומר יורד על ברכיו ומכשכש (בזנב סתם). הרומאים עוד היו ״נחמדים״ ולפחות כיבדו את האורח, אבל באיזה יין? יובנאליס מתאר אותו, כ״רעל שאפילו צמר לא יספוג״.

בפסטיבל הסאטרונליה, היוצרות היו מתהפכות, והעבדים שבדרך כלל נאסר עליהם לשתות, היו מקבלים את הפריווילגיה הזו, כמו גם ״לבישת בגדי חירות״ ו״פריקת עול״. אנחנו מתמקדים בשתיה, אז נציין ששתיה היא אקט של חירות, גם כשאתה קליינט אתה עדיין בן חורין, קליינט זה צעד אחד לפני עבדות כללית, או יותר נכון היא עבדות לזמן קצוב ובתנאים משופרים. אתם מכירים את העקרון בליל הסדר, שאנחנו שותים 4 כוסות כאקט של חירות, אז זה זה. אבל האם הסטורנליה היתה אקט של חירות? אולי ההפך. דווקא בגלל שהעבים היו פורקים עול והוללים, והשכרות שלהם היתה מוזמת ומגוכחת, האדונים בזו להם וראו בכך הוכחה שהעבדים לא היו ראויים לחירות אמיתית. החירות של העבדים היא פארסה,האדונים הגדירו את זה כ״עקרון הסטורנלי״.

המזרח הקדום, מסופוטמיה והלבנט, היה הכלאה של שני אלה: מלכים שניצחו מלכים אחרים, היו מקיימים טקס השפלה שנועד בעצם למסד את האדנות שלהם ושל אלוהיהם על המנוצחים, והיו עושים זאת באמצעות השקיה של המנוצחים עד איבוד שליטה, דבר שהיה מערער את ההילה האלוהית שלהם. המלכים היו לא רק משתכרים אלא גם מופשטים מבגדיהם, וכדי להציל את כבודם היו מוכנים ללכת רחוק מאוד, עד שסוברים שהדבר היה מאלץ אותם לגלות סודות מדיניים.

גם התנ״ך לוקח את האלמנט הזה כדי לתאר את ההשפלה בעירום. חבקוק מתאר טקס כזה של השפלה, ״הוי משקה רעהו מספח חמתך ואף שכר למען הביט על מעוריהם״. בישעיהו, ה׳ מבטיח להסיר את ״כוס התרעלה״ או את ״כוס החימה״: ״הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה את קבעת כוס חמתי, לא תוסיפי לשתותה עוד״. מגילת איכה מאחלת לאדום, ״גם עליך תעבר כוס תשכרי ותתערי״, יחזקאל קושר בין עירום ושתיה לשוכרה כשהוא מתאר את השפלתה ״בת ירושלים״. באמצעות הקלון האדם מושפל עד עפר. כמו השתחוויה: מי שאתה משתחווה כלפיו, לעצמך אתה מוכיח איך איבדת את ההילה האלוהית שלך, ולו אתה מוכיח, כמה הוא נותר ונשאר אלוהי באופן בלעדי. העירום הוא חלק בלתי נפרד מההשפלה, באמצעות ההשתחוויה אתה משפיל את עצמך ונוגע בעורך בעפר. עירום הוא השפלה, בגלל זה אנחנו לבושים. עבדים היו הולכים ערומים. זה גם מה שייחד את התרבויות ״המתורבתות״ מאלה שאינן, ללכת עירום נחשב ברברי ואף לא אנושי. מי שמשתכר ומתפשט, הרי הוא כזה. לא תרבותי ולפיכך גם ספק אנושי, חיות הולכות ערומות.

והנה, בסין, המלך Zhou משושלת שאנג, זכור לשמצה בשל טקס השפלה כזה שקיים לאציליו ושריו. הוא בנה אגם יין ואילץ אותם לרדת על ארבע ולשתות מהבריכה כמו חיות. הם ויתרו על גינוני הטקס (Li), כך שבעצם דילגו מהשלב האנושי, ״השווה״, ישר למצב מושפל ו״חייתי״. הדבר היה כדי להוכיח את עליונותו כלפיהם, בדרך צינית שמדירה אותם מאנושיותם ומותירה רק אותו במעמד זה, למשך הטקס.

בקצרה אציין עוד 2 תרבויות שבהן היו טקסי השקיה כפויים שסימלו יחסי כח. ראשית, האינקה. אלכוהול או יותר נכון צ׳יצ׳ה וקוקה היו בשימוש לפני שליחת קורבנות אדם לגורלם. בדיקת שיער של מומיות ילדים, שנחנטו טבעית בגלל הקור הרב או היובש במקומות אליהם נשלחו ובהם ננטשו, הראו עליה דרמטית בצריכת אלכוהול וקוקה בשבועות לפני ההקרבה. לכאורה מדובר היה בסימום כדי לטשטש את הקורבנות. למרות שיש טענות שמדובר דווקא בהאכלה של מזון אלים, והקורבן לא היה כדי להרוג אותם אלא דווקא כדי לחנוך אותם, ואלה שמתו פשוט היו חסרי מזל. הדבר היה כביכול טקס מעבר, וההשקיה היתה לא בכפיה אלא דווקא כפרס או כחלק מהטקס, אבל שום דבר לא בטוח.

האצטקים באופן כללי אסרו שתיה לשוכרה. מי שהיה נתפס שיכור היה מבויש בפומבי, בחלק מהמקרים אפילו מוצא להורג. חוץ ממקרה אחד: בפסטיבל ה-Pilahuana, ילדים צעירים הושקו בכח במשקה ה״פולקה״ עד לאובדן חושים, במסגרת טקס חניכה שנועד לחשוף אותם לכאוס כדי שילמדו לפחד ממנו. גם כאן, כביכול, יש חינוך באמצעות רתיעה. למרות שגם כאן, ניתן להציג את זה אחרת, השתיה מותרת רק כשנכנסים ל״מתחם המקודש״, וכל גישה אליה מחוצה אליו גוררת סנקציות חברתיות. מה שכן, אין ספק ששתיה לשוכרה היא השפלה, ההבדל הוא אם היא מודעת או לא.

נוהג ההשפלה באמצעו שכרות נותר עד לימי הביניים בצורה ה״וולגרית״ שלו. אדם שהיה נענש פומבית, היה מולבש בחבית עץ, שמנוקבת בראשה כדי שהאדם יוכל להוציא את ראשו ולנשום. היו מכנים את זה ״גלימת השיכור״, והאנשים היו נאלצים להסתובב איתה במשך זמן רב, תוך שהקהל לועג להם ולעיתים זורק עליהם חפצים.

מבחינה אנתרופולוגית הדברים האלה באים לומר דבר עיקרי: הפיכחות היא פריווילגיה השמורה רק למי שיש לו את הכח. מי שאין לו את הכח נאלץ להיות שיכור, או לפחות מסומם, כלוא בתוך התודעה הנחותה שלו, שבה הוא נאלץ להיות מנותק ממה שקורה בעולם המציאותי, באמת. הגוף השיכור והכושל הוא מונומנט שעליו נבנית העליונות של הממסד, ולאורך הדורות אנו רואים כיצד ההממסד הפך את סימום ההמונים לאמנות. אם בימי קדם ההמונים המושפלים היו מודעים לכך שהם שיכורים, לפחות לאחר קיום טקס ההשפלה, כי הוא היה מוקצב בזמן, היום הם אפילו לא מודעים לכך ובטוחים שהם פיכחים, ומשתתפים באופן פעיל בסימום האחרים על מנת להשפיל אותם למרות שהם אינם יודעים שהם מושפלים בה בעת. גם האובייקט המשכר השתנה. פעם הוא היה אלכוהול ממש, היום הוא מוסווה – בין אם בתור קפאין, קקאו וסוכר, ובין אם באמצעות ״השרדות VIP״ וחתולים חמודים באינטרנט.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×