המונח "אקודיימון" (Ecodaimon) נטבע בשנת 2009 על ידי החוקרת סינדי קלנדנון (Cindy Clendenon) כדי לתאר רוחות מיתולוגיות וישויות אלוהיות הקשורות באופן הדוק לסביבה הטבעית. תחת קטגוריה זו נכלל מגוון רחב של תופעות וישויות רוחניות הקשורות למקורות מים, הרים, יערות, מדבריות, שדות פרחים וכו׳. הדוגמאות אמנם מהמיתולוגיה היוונית (ספרה של קלנדנון נקרא ״Hydromythology and the Ancient Greek World״), אבל הכלל הזה הוחל על כלל התרבויות, כשבכל תרבות יש את המקבילות, ולכולם יש את אותו התפקיד ואותו האופי. כלומר, הרוחות הללו אינם במעמד של אלים, או לפחות לא אלים בכירים, והם קשורים למקומות ספציפיים או לכוחות ספציפיים. בתפקידם הם מגנים ומשגיחים על מה שאנו מכנים היום ״הסביבה האקולוגית״. כשהסביבה נמצאת בשיווי משקל, התפקיד שלהם הוא להעניק מהטוב שלהם, וכשהיא יוצאת ממנו התפקיד הוא להשיב אל שיווי המשקל הזה – ושוב, אנו שוגים כאן במחשבה ״אקולוגית״ מודרנית, אבל הרעיון הוא להסביר לנו בשפתנו את איך שלכאורה הקדומנים תפסו את הרוחות הללו, כקפריזיות והפכפכות: מצד אחד מיטיבות ונדיבות, אך באותה מידה גם מסוכנות ואלימות. יכול להיות שלפעמים שני הפנים גם יחד, ובשל כך, בני האדם נדרשו להפגין כלפיהן מידה רבה של כבוד ויראה.
הדוגמאות ה״בוטות״ ביותר מהספרות הקלאסית הן מהתרבות הקלטית באיים הבריטיים, שם המקומיים האמינו בישויות השומרות על הטבע, על עצים, גבעות, בארות, מעיינות, חורשות וכו׳. מצד שני, החיילים הרומאיים, שהאמינו מימים ימימה ב״גניוס לוקי״, רוח המקום, הישות השומרת על מקום מסוים או קבוצה הקשורה אליו, אימצו את הפולחן של הישויות המקומיות, ובמסגרת פולחנם החלו לסגוד לאלים המקומיים על מנת שישמרו עליהם גם כשהם רחוקים מביתם. הפולחן היה הענקת מנחות לאלים המקומיים, כדי לרצות את האלוהות.
מתוך הכבוד לאקודיימונים נולד הרעיון של השלכת מטבעות לבארות או תליית בדים על עצים, וכמובן השארת מזכרות דמויות קמע או סתם גרפיטי. אני מזכיר שוב, המנהגים האלה ורעיון האקודיימונים בכלל, הם אוניברסליים. אנחנו שמים פתקים בכותל המערבי, בלי קשר להתנהגות של עוברי דרכים בשנת 500 לפנה״ס, אלא כי המיינדסט שלנו ושל כל אדם, קדמון ככל שיהיה, הוא זהה. וזה אומר, כנראה, שהוא טבוע בגנים שלנו כבני אדם, האנתרופומורפיזם, וההשלכה של מה שאנו מרגישים על כל מה שמחוצה לנו – תפיסה שהולידה את האנימיזם ולבסוף את אלוהים.
כדי להפוך את הפוסט הזה מסתם פוסט על פולחן טבע לפוסט על אנתאוגנים אציין כמה דוגמאות לאקודיימונים ״פסיכיים״. הדוגמה המיידית היא הצמחים הפסיכואקטיביים כ״מורים״, שמלמדים את השמאנים את תורתם. "סאצ'ה רונה" (Sacha Runa), לדוגמה, היא אקודיימון שכזה, רוח יער, שעורכת לשמאן היכרות פנים-אל-פנים עם הצמחים המורים. בחלק מתרבויות האמזונס, מאמינים שלכל הצמחים יש נשמה או רוח פנימית (wakani). הצמחים הפסיכואקטיביים נתפסים כישויות חיות, מודעות ואינטליגנטיות, שאם מתייחסים אליהן בכבוד כאל בני אדם, הן עשויות לדבר וללמד את האדם כיצד להשתמש בהן כתרופה או כשער לעולם הרוחות.
בבודהיזם הטיבטי ובהינדואיזם יש אלות מקומיות דמויות מוזות, בשם "דאקיני" (ḍākinīs) או "הולכות-שמיים" (khandromas), שיש צמחים פסיכואקטיביים שנחשבים כהתגלמות שלהן או לפחות כמילות קוד או האנשה שלהן. טוני הובר (Toni Huber), אנתרופולוג והיסטוריון של הדתות מאוניברסיטת הומבולדט בברלין, המתמחה בתרבות טיבט, טוען בספרו "The Cult of Pure Crystal Mountain" שיוגים טיבטים היועולים לרגל להרים מקודשים שבהם שכנו רוחות כאלה שהתגלמו בצמחים מסויימים ששמרו על ההרים, צמחים שנקרא לינגז׳ין (ככל הנראה: gling-bzhin), שמזוהה עם סוג של דגן שפגיע לאחד מסוגי הארגוט (ומכונה בהינדואיזם Kuśa).
בבודהיזם הטיבטי יש 3 הרים קדושים: קאילאש, צארי ולקצ׳י. קאילאש נחשב כהר Meru, הר המקודש בהינדואיזם ובבודהיזם, ונחשב כציר העולם. על פי הפרק הראשון של ה-Gyushi (ארבעת הטנטרות הרפואיות של טיבט), בודהה הרפואה (Bhaisajyaguru) יצר מנדלה קוסמית ובה ארבע יבשות, כשבכל אחת צומח צמח מרפא פלאי אחר, המוגן ומטופח על ידי אותן הישויות השמימיות, הולכות השמיים. הצמח שתיארנו קודם כדמוי LSD, צומח בצפון, הר הצארי שוכן מצפון לקאילאש. לעומת זאת, בדרום, מה שנקרא בטיבטית ״ג׳מבו לינג״ (Dzam-bu-gling), צומח צמח אחר שנקרא Kaṇṭakāri, ״הצמח הקוצני״, שמזוהה כסולנום (בן דוד של דטורה), גם הוא צמח פסיכואקטיבי ונחשב כמרכזי באיורוודה.
אסיים במימד ה״אקודיימוני״ של היהדות היהוויסטית, ושל הדת הטרום-יהוויסטית. ראשית, במלכים ב׳ יועצי מלך ארם מסבירים את תבוסתם לישראל בטענה ש״אלוהי הרים אלוהיהם״. בשירה המקראית יהוה מצטייר כאל סערה הררי, אשר משכנו הטבעי נמצא בהרים דרומיים ספציפיים כגון סיני, שעיר, תימן או הר פארן, ומשם הוא יוצא במצעד מלחמתי המלווה ברעידות אדמה וגשמים עזים. בכונתילת עג׳רוד יהוה מזוהה כיהוה תימן, למרות שיש גם יהוה אחר שמזוהה כיהוה שומרון. ויש גם הרים מקודשים אחרים כגון התבור והחרמון (״תבור וחרמון בשמך ירננו״). וכאן המקום להזכיר שבספר חנוך מסופר שהעירים ירדו אל הארץ על ראש ההר ושם כרתו ברית, חרם, וממנו נגזר שם ההר. העירים, שהם מלאכים, הם בעצם המקבילה היהודית של האקודיימונים. בפוליתאיזם הכנעני וביהוויזם הקדום, אקודיימונים התגלמו גם בעצים, כמו לדוגמה האשרה או ״אלוני ממרא״ / ״אלון מורה״ / ״תומר דבורה״ אך בפרשנות היהודית העצים האלה איבדו את קדושתם ומה שאפיין אותם הוא בעיקר היותם לוואי לקדוש שקשור אליהם כמו דבורה או בעלי ברית אברהם.
גם במיסטיקה המאוחרת יותר, יש מלאכים ״ממונים״, כולל כאלה שממונים על גשם. בספר איוב נקרא מלאך כזה ״אף ברי״, ש״יטריח עב יפיץ ענן אורו״ – יהוה עצמו צעד בעמוד ענן בראש המחנה, והפך לעמוד אש מפיץ או בלילה. רש״י טוען שזהו אינו יהוה אלא רק ״מלאך הממונה על העננים והוא יפיץ ענן מטרו של המקום". היהדות החליפה את האקודיימונים הקפריזיים במערכת היררכית של שליחים ומלאכים, שאינם פועלים על דעת עצמם אלא מוציאים לפועל את רצון האל האחד.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה