image 1

תחת מה היו הברסרקרים

יש מיתוס ועל פיו הלוחמים הויקינגים, הברסרקרים, קיבלו את שכרון הקרב שלהם באמצעות סמים כדוגמת אמניטה מוסכריה או הנביין. מסתבר שהדבר הזה לא מחזיק מים. אבל זה לא אומר שהם לא היו במצב תודעה שונה. הם היו, אבל המצב הגיע ״נטורל״. כנראה שהיה מדובר בשילוב של התניה פסיכולוגית, טקסי חניכה והצפת אדרנלין.

הברסרקרים הוכשרו להיכנס למצב של דיסוציאציה (ניתוק בין התודעה לבין הזיכרון, התחושה או הזהות) באמצעות טקסים אינטנסיביים. לפני הקרב, הלוחמים עסקו בפעולות חוזרות ונשנות כמו שירה, תיפוף ונשיכת המגן (פעולה מוזכרת במקורות). טקסים אלה נועדו "להשיל" את הזהות האנושית שלהם ולהכין אותם לכניסה ל"זעם". האמונה המוחלטת ב"חוזה הרוחני" עם אודין, לפיה הם הופכים לגלגול של חיה פראית (דב או זאב), העניקה להם ביטחון עצמי בלתי מעורער. כך הם הגיעו למצב של עוררות יתר מכוונת של מערכת העצבים הסימפתטית, דבר הגורם להצפה של הגוף באדרנלין ובנוראדרנלין. הורמונים אלו פועלים כמאלחשים טבעיים, אשר מקהים את תחושת הכאב, מה שמסביר מדוע הם לכאורה התעלמו מפציעות. הצפה זו מגייסת כוח פיזי זמני גבוה מעבר לרגיל, מה שהיה נדמה כאילו שהם רוכשים כוחות על אנושיים. ולבסוף, ההכנה הפיזית והמנטלית נועדה לכוון את תגובת "הילחם או ברח" אך ורק לכיוון ה"הילחם", באופן קיצוני.

במקורות, כדוגמת הפואמה Hrafnsmál מהמאה התשיעית, מסופר על שני סוגים של לוחמים: הברסרקרים (עוטים עור דב) והאולפהדנר (עוטים עור זאב). הברסרקרים גילמו את רוח הדב ונלחמו כנראה ללא שריון, ומכאן שמם שמשמעותו המילולית הוא "חולצה חשופה". האולפהדנר גילמו את רוח הזאב כצייד להקה ממושמע (אולף, כמו וולף, זאב). שתי הקבוצות היו קשורות באופן רוחני עמוק לאל אודין, אל המלחמה והזעם האקסטטי (óðr). אודין צייד את הברסרקרים בשכרון הקרב שנקרא במקורותיהם ברסרקסגנגר (Berserksgangr). הם הסתערו בקו הראשון כשהם רצים באמוק כדי לאיים, להפחיד ולפרוץ את קו ההגנה של האויב. לפעמים, כששלחו אותם, עצם השתתפותם והידיעה שהם יגיעו, הכריע קרבות. כל עוד הויקינגים היו פגאניים, הלוחמים הללו היו יחידות עילית והזעם הקדוש שלהם נחשב מעלה. לכשהתנצרו, הוא נחשב כמגרעה. בחוק האיסלנדי Grágás סוג הלוחמה הזאת אף הוצא מהחוק.

אבל יכול להיות שהשינוי הזה היה לא רק דתי, אלא פשוט בגלל שכלולים בטכנולוגיית הלחימה. המעבר באמצע ימי הביניים לשימוש רכוב בשריון כבד הפך את ההסתערות הכאוטית, הלא משוריינת, לפחות יעילה, ויקרה מדי. כשאתה נלחם בברזלים, לא חכם לדפוק בהם את הראש. אבל לפני שלהיות אביר נכנסו לאופנה, לויקינגים היה קל יותר. הלוחמה בתחילת ימי הביניים היתה בעיקר לוחמה של חיל רגלים, שמנצלים את אפקט ההלם, התנגשות חזיתית מהירה בחימוש קל יחסית.

הלוחמה הפכה להיות מבוססת פרשים, וכבדה יותר ויותר, רק לאחר המפגש של האירופאים עם הפולשים האסייתים ממזרח, כמו האווארים לדוגמה. השימוש שלהם בארכוף, שאפשר להם להישאר יציבים ברכיבה, להשתמש בכוח הגוף והסוס יחד, ולדקור בעוצמה רבה יותר מבלי ליפול, גרם לצבאות מערביים לאמץ את הטכנולוגיה הזאת, ולהתבסס יותר ויותר על פרשים, וטוב יהיה אם הם יהיו כבדים. כבדים, משמעו, שריון ששוקל 20 קילו, וחרבות ענק. לחילות רגלים לא היה סיכוי, ולוחמים לא משוריינים עוד פחות מכך.

מצד שני גם הויקינגים אימצו את הטכנולוגיה הזאת בשלב מאוחר, וראו בלוחמת הברסרקרים פחות ופחות תועלת, ככל שהסתגלו ללוחמת פרשים. מצד שלישי, הדבר היה בשלב מאוחר יותר, כשהויקינגים השתלבו באוכלוסיות אחרות, ולא בארצות המוצא שלהם – כמו לדוגמה בנורמנדי או באנגליה.

בסוף המאה ה-10, כבר ברור שהברסקרים חדלו להיות כח מאיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×