image 9

השימוש (הדתי) בסמים במלחמות

אחת מההרצאות המחכימות יותר ששמעתי בזמן האחרון היא הרצאתו של קובי חוברה על ההיסטוריה של השימוש בסמים במלחמות. מאחר שאני מתעניין בדת וסמים, אני רוצה להתמקד בתקופה שבה מלחמות היו מלחמות דת, וגם אם לא מלחמות דת, אז מלחמות שמי שנלחם אותם היה לא הצבא, אלא האלוהים שהתגלם בחיילים, אל המלחמה שנתן להם כח, האל המושיע שהציל אותם ממוות, כל אל טבע אחר שסייע בידם והפעיל את איתני הטבע לטובתם ולרעת האויב שלהם, ובאופן כללי כל מה שיכול היה להועיל, בין אם באמצעות ניחוש, ברכה, קורבן או פשוט חיים טובים יותר.

במזרח אין דוגמאות רבות מדי לגבי שימוש בחומרים משכרים. יש דוגמאות להרעלת בארות על ידי האשורים, או התנקשות באמצעות הרעלה. במערב, יש את הדוגמא המפורסמת של חניבעל שהרעיל יין, או יותר נכון מהל אותו בדודא, לפני שנסוג ממחנהו בעורמה, כדי שהרומאים יבואו ויכבשו את המחנה, יחגגו עם היין שמצאו ואז ישתכרו, והוא יתקוף אותם וינצח. מיתרידטס השתמש בדבש המושגעים כדי לגבור על אויביו. מסופר גם על יוליוס קיסר שנהג כך בגרמאנים ובאלכסנדר הגדול שעשה כך בהודו, סימום האויבים – אך הדוגמאות הללו כולן אינן דוגמאות של סימום מכוון של חיילים כשאתה התוקפן, כלומר זה סימום דפנסיבי ולא אופנסיבי.

דוגמאות אופנסיביות הן היין שהרומאים והמצרים העניקו לחיילים שלהם, אבל לא ברור אם זה היה כדי לתת להם שכרון קרב, או העלאת מוראל. סיכוי שהדבר היה פשוט בגלל שאלכוהול הוא משמר מזון, מקור עתיר קלוריות ותחליף בטוח למי שתיה. זה גם לא מתקלקל, הרבה יותר טוב כמנות קרב. הרומאים השתמשו באופיום כציוד רפואי בשדה הקרב, וגם באיליאדה מוזכר שימוש שכזה כדי לשכך את ״כאב המלחמה״. אך שוב, אין דוגמה מובהקת לשכרון מלחמה.

הדוגמאות המובהקות יותר, הן ספקולטיביות. הרודוטוס מתאר את השבטים הסקיתים (במרחב הים השחור, המאות ה־7–4 לפנה"ס) יושבים באוהלים סגורים וזורקים זרעי קנאביס על אבנים לוהטות. האדים מילאו את האוהל, והלוחמים שאפו אותם. האם זה היה טקס דתי? האם הם השתמשו בזה לצרכים של ריפוי? (אני עצמי הצעתי את זה בפוסט עבר), האם מדובר היה בפינוק סאונה? האם היה מדובר בטקס שכרון לפני קרב? שום הוכחה.

מקורות אנגליים מתארים את הפלישה הויקינגית בסוף האלף הראשון לספירה, בפעם הראשונה במונחים של שכרון קרב. הויקינגים מתוארים כלוחמים פראיים, “ברסרקרים”, שעוטים עור דוב ונכנסים לטראנס אלים לפני קרב. אחת הסברות היא שימוש בפטריית אמניטה מוסכריה – אך כזכור, מדובר בספקולציה לא מוכחת. בישול הפטרייה ושתיית המרק גרמו לתחושות דיסוציאציה, שינויי תפיסה (תחושת גודל, זהות עם חיה), ולעיתים טירוף התקפי. עם זאת, דבר כזה יכול להסביר מדוע הויקינגים נהגו בטקטיקה של פשיטות ולא לוחמה מתמשכת: אחרי שימוש בחומר יש ״נפילה״, שבה הלוחמים נפלו שדודים בלי כח לעשות כלום. לפעמים הם לא היו זוכרים דבר, לפעמים הם היו מגלים שהם היו כל כך שיכורים שהם הרגו בטעות חברים שלהם שנדמו להם כאיום – אולי בגלל זה היו מבואסים. זו סברה, אבל עדויות מאפוסים אחרים על טקסי שתיה בחברות הללו, ובעיקר על לוחמים שמתו בטקסי השתיה, או בדרך לקרב ולא בקרב עצמו, מחזקים אותה. הסברה היא שמדובר בנוהג הודו-אירופי כללי, שבמסגרתו אל המלחמה והמשקה המשכר הולכים יד ביד, בדרך כלל הוא מתואר כנרקומן או כהולל, בעל חיבה לטיפה המרה או לסתם משקה קדוש כמו הסומה, אם מדברים על הדוגמה הראשונה שעולה, של אינדרה. הלוחמים היו מחקים אותו, לא בהכרח מחפשים את טשטוש העכבות.

אגב, חוברה טוען שבמקרה הזה אני לא צודק. הוא טוען שיש כמה סוגים של סמים: סמים ממריצים, סמים מדכאים, וסמים דיסוציאטיביים. לממריצים יש שימוש כמחזקים, למדכאים יש שימוש כמשככי כאב. באשר לדיסוציאטיביים, והוא מגבה את זה במחקרים סוציולוגיים, יש להם תפקיד בעיקר בהחלשת עכבות כמו פחד, אשמה ומחסומים מוסריים. זה מה שמסביר את היכולת של הויקינגים להיות אכזריים במיוחד. זה כנראה גם מה שגורם לאי אלו חוקרי פסיכדליים להניח שהסומה היה משקה דיסוציאטיבי שכזה – בין אם אמניטה או ארגוט. בהקשר זה, חוברה שולל את השימוש בקנאביס בידי החשישיים (למרות שהוכח שגם הם עשויים להיות כאלה, בכמויות גדולות).

עד כאן הקשור לענייננו. הרעיון העיקרי בהרצאה הוא שהסמים היו חלק מהפק״ל הקבוע של חיילים, ולא תמיד מיוזמתם. לפעמים הצבאות מימנו את זה, ולפעמים אפילו האכילו חיילים שלא בידיעתם. רוב הסמים המוכרים לנו כיום, הושקו בקמפיינים צבאיים שעשו להם פופולריזציה ובעצם אפשר לומר שההיסטוריה של המלחמות היא היסטוריה של סמים, או לחלופין ההיסטוריה של הסמים היא היסטוריה של מלחמות. המלחמה, בשל היותה מצב קיצוני של מאמץ, פחד, כאב וחוסר שינה, סיפקה כמעט תמיד את התמריץ לחיפוש אחר חומרים שיאפשרו לחיילים לתפקד: משיכוך כאבים (אופיום, מורפיום), דיכוי חרדה (אלכוהול, קנאביס), הגברת ערנות וסיבולת (קוקאין, אמפתמינים), ועד דיסוציאציה והפחתת מחסומי מוסר (LSD, פטריות הזיה). כל מלחמה, כך הוצג בהרצאה, נטתה לפתח את “סם התקופה שלה”. כלומר, המלחמה האיצה והסדירה את תהליכי ההפצה, הניסוי, ולעיתים אף הרגולציה של חומרים.

ממליץ מאוד. כן, ואני מכיר את הספרים של נורמן אוהלר על שימוש בסמים במלחמת העולם השניה, וגם לאחריה כ״סרום אמת״.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×