מוסד המרזח הינו אחת התופעות החברתיות-פולחניות הארוכות והמשפיעות ביותר בתרבויות השמיות הצפון-מערביות. עדויוות טקסטואליות וארכיאולוגיות למוסד זה משתרעות לאורך למעלה מאלפיים שנה. באוגרית של תקופת הברונזה המאוחרת (מאות 14–13 לפנה"ס), המרזח מתואר כאיגוד מרכזי של אליטה אריסטוקרטית או כהנית, אשר התכנסה במבנים ייעודיים או במערות פולחניות לסעודות ממושכות. סעודות אלו כללו הקרבת זבחים, אכילת בשר, שתייה מסיבית של יין ושירי פולחן. המקורות המחקריים מצביעים על זיקה עמוקה בין המרזח לבין פולחן האבות והמתים, "הרפאים". המשתתפים בסעודה ראו עצמם כמי שסועדים יחד עם אבותיהם הקדמונים ואלי השאול, תוך טשטוש הגבול בין עולם החיים לעולם המתים.
הנחת היסוד שלי היא שבטקסי המרזח היו מצבים לימינליים של סף מוות. לימינלי, כלומר, מצב של בין לבין במסגרת טקס מעבר, כשאתה פושט מעצמך את האני הקודם ולובש את האני החדש, ובאותו רגע שבו אתה ערום, ללא "אני", אתה נחשף לזעזוע קיומי ומבני. בפרקטיקות שאמאניות קדומות, הגעה למצב לימינלי קיצוני דרך "חווית סף-מוות", נתפסה כתנאי הכרחי לטרנספורמציה רוחנית. וכך גם קרה במרזח. אני טוען, באמצעות שימוש במשני תודעה, כשהבולט בהם הוא צמח הדודא, כלומר המנדרגורה, צמח המכיל אלקלואידים טרופאניים שגורמים להרעלה אנטיכולינרגיתף כלומר חוסמת קולטנים המסייעים לפעילות האצטילכולין במערכת העצבים המרכזית וההיקפית. והתוצאה: שיתוק ומנגנונים קריטיים שיוצאים מכלל פעולה ויוצרים שלל תופעות לוואי שונות ומשונות שכשהאיבר הנפגע הוא המח, התוצאה היא דלריום. כלומר, אתה משוכנע שההזיה שלך היא המציאות ואין לך שום יכולת להבין או לשפוט אם אתה חולם, הוזה או חווה באמת. אתה גם מאבד את תחושת הזמן, ולכן בעצם לא יכול לדעת אם כשהתעוררת מהתרדמת (אחד מהאלקלואידים משמש כחומר הרדמה עוצמתי), התעוררת באמת או בכאילו, וכך בעצם אתה חי בלופ של לישון, לקום, לישון, לקום, ומאבד בשלב כלשהוא את הבקרה על האם יצאת מההזיה או שאתה עדיין בה – ומשתגע, ועוד כל מיני תופעות לוואי גופניות הופכות את כל הדבר הזה למשהו שמלווה בסבל, וביחד עם זה שאיבדת את השיפוט ויצאת מדעתך ליטרלי, אתה הופך לאלים, לחוץ, מפוחד, מבועת, מסוכן לך ולסביבה – ועוד כל מיני תיאורים, שמסתבר, שמפורטים באופן פואטי ויפה, לעיתים כקללות כנגד משתמשים תועים ולעיתים כטריפ ריפורט, בתנ"ך. הי, בתנ"ך.
משימתי האקדמית, מסתבר, בפרק הזמן הקרוב, היא להוכיח את זה. אבל אני עדיין בשלב ההתגלות, כשבכל רגע אני מגלה דברים נוספים. והפעם, התובנה שלי היא שכל המרזח היה כולו פרוטוקול מטבולי סדור שהנדס את הסט ואת הסטינגס לצורך חוויה אולטימטיבית של ירידה לשאול, מפגש עם הרפאים ואז חזרה לחיים. וכשאני אומר הנדסת סט וסטינגס אני מתכוון לכמה דברים שאסביר עליהם מיד, וכולם קשורים לתזונה. אני לא מבין גדול בתזונה אבל בתחקיר שעשיתי, מסתברים הרבה דברים. כמו לדוגמה, הכלכלה הכנענית המפורטת בתנ"ך, ובעיקר הכלכלה המומלצת לנביאים, מהווה מין הכנה מטאבולית תומכת למניעת הרעלה וקריסת מערכות. לדוגמה נוספת, הכלכלה בסעודת המרזח עצמה, מתוכננת כך שתגרום לכשל מכוון שיעודד טריפ ארוך יותר, אך נסבל יותר, שביחד עם הטקס הדתי שהוא מנחה, תפקידו של הכהן המלווה אותו הוא בעיקר רפואי, להיות המשגיח האחראי (sitter) שיושב ליד הנחנך ומונע ממנו לאבד שליטה על גופו, באמצעות הרגעה ותחזוקה תומכת, כמו לדוגמה השקיית מים, לפעמים בכפיה.
וכעת, מדוע אני נדרש בכלל להכנה מטאבולית? הדבר הלא מובן ביותר הוא הצירוף הקולינרי האסור שנמצא בסעודת המרזח בין ארוחת שחיתות של עגלי מרבק וכרים מצאן, שתיית יין ממזרקים ומשיחת ראשית שמנים. משיחת ראשי שמנים הוא צירוף מילים שדורש הבהרה, ולכן חשוב להבהיר: שמן משמעותו חומר למריחה, לא בהכרח חומר שמנוני, כלומר כל מחית היא ״שמן״. שמן נקרא על שם אל הרפואה הפניקי אשמון. במסגרת הפולחן של האל הזה, היו הכהנים מורחים שמן על המתרפאים, שהכינו מפרי של צמח המקודש לו. הצמח הזה נקרא ״הכוכב של אשמון״, ובלטינית Aster Esmun. למה כוכב ואם זה קשור לאלה עשתורת, שהיא בעצם מהדורה פניקית של האלה האם ומלכת השמיים המסופוטית איננה שסומלה ככוכב? האם אפרודיטה (ונוס) המקבילה היוונית שנחשבה גבירת הדודאים Mandragoritis, ושבדמה זרם האיכור שנראה כמחית דודאים קשורה לכך? כל אלה אינם חשובים לענייננו. מה שחשוב לענייננו הוא שדיוסקורידס מקשר את הפרי למשפחת הסולניים, והוא אמנם מכנה את זה כמשהו שעשוי להתפרש כסולנום אך יותר סביר שמדובר בדודאים.
במילים אחרות, הטיפול המאגי של אשמון היה מריחת מחית דודאים, או במילים אחרות ״משחת תעופה״, שאופי הצריכה שלה הוא צריכה עורית או דרך רקמות ריריות. יש שתי דרכים לצרוך מחית דודאים: בבליעה ובמריחה. המכשפות שהשתמשו במשחות התעופה בימי הביניים היו משתמשות, מספרים, במטאטא כדי להחדיר את המשחה לאיבר מינן, שדרך הרקמות הריריות בו החומר היה נספג בגופן באופן עוצמתי יותר מאשר בבליעה. מריחה היא הדרך שבה החומרים משתלבים הרבה יותר מהר במחזור הדם.
אבל בין אם במרזח השתמשו בדודאים בצריכה עורית או בבליעה, זה הדבר הכי גרוע לעשות את זה בסמוך לסעודה של אכילה גסה, בטח של בשר עתיר שומן, בטח כשמשולב עם זה אלכוהול (יין). מדוע?
האלקלואידים הטרופאניים שבדודא, אטרופין וסקופולאמין, משתקים את התנועתיות הטבעית של המעיים ומפסיקים את הפרשת מיצי העיכול החומציים. בשר שמן דורש אנרגיה מסיבית וסביבה חומצית לפירוקו. כתוצאה מזה, הבשר נתקע בקיבה המשותקת. בעוד שבקיבה ריקה הרעל הצמחי נספג במהירות לדם ועלול לגרום למנת יתר מיידית, לדיכוי נשימתי ולדום לב, הבשר והשומן יוצרים שכבה מעכבת. כך, ספיגת האלקלואידים הופכת לאיטית, משובשת וממושכת. מנגנון זה יוצר מנגנון שחרור מושהה, ואמנם מונע מנע מוות מיידי (קצב החדירה שלה לדם נמוך מיכולת הקריסה המיידית של הלב. הלב וכלי הדם מצליחים "לעמוד בקצב" של הפינוי והמטבוליזם ההדרגתי) אבל בה בעת מאריך את ה"טריפ" והדליריום למשך יומיים-שלושה, תקופה שאמנם היא ממושכת, אבל סבל ממושך, גם אם ״סבל קדוש״ ממושך: הבשר התקוע מתחיל לתסוס ולהרקיב בבטן, דבר המוביל לבחילות, עוויתות חריפות, וגיוס מסיבי של משאבי הגוף. בנוסף, עיכול החלבון מייצר עומס תוצרי לוואי חנקתיים (אוראה) הדורשים פינוי כלייתי, ומעלה את חום הגוף. העובדה שיש היפרתרמיה, ביחד עם השיתוק של בלוטות הזיעה והרוק, וכל המערכות מווסתות החום, גורמות למה שנקרא תמס שריר שגורם לפגיעה בשלמות קרומי השריר, וכתוצאה מכך לדליפה של חלבון בשם מיוגלובין שמעמיס עוד יותר על הכליות, עד למצב שבו הן מסוגלות להגיע לרמה של אי ספיקה, אם הכבד לא הגיע לפני כן למצב כזה. כי הכבד פועל במקביל בטורים גבוהים כדי לפרק את האלכוהול והרעלנים האחרים, ככל שהוא מצליח. אבל כל העניין של האלקלואידים הטרופאניים משבש גם ככה את מערכות הבקרה בגוף, כך שזו בעצם תחרות של מי יקרוס ראשון – הלב (דופק מהיר), המח, הכבד, הכליות או העולם לתוך עצמו.
מצד שני, נוכחות של יין, ובייחוד אם הוא יין ממוזג (infused), ובימי קדם נהגו למזג אותו עם כל מיני מחזקי טעם וסטלה למיניהם, כמו לדוגמה דודאים (כיכול להיות שצריכת הדודאים היתה כפולה ומכופלת), יכולה גם לסייע במידת מה. האלכוהול שביין הוא ממס מצוין של האלקלואידים, ויכול לסייע להולכה טובה שלהם. גם השומן הוא ממס, ולכן ככל שהשומן נוזלי יותר כך האלקלואידים יכולים לתפוס עליו טרמפ ולהגיע מהר יותר וטוב יותר. זה יכול להיות חמאה, זה יכול להיות גם שומן אחר מוקשה כמו לדוגמה חלב (suet או tallow). כשהגוף מגיע להיפותרמיה,כלומר עובר את ה-40 מעלות, השומן נמס בעצמו. וכך, כשההשפעה גדלה ומיועלת, זה מגביר את הפעילות הפסיכומוטורית, אבל אז מגיעים לאפקט המרסן של האלכוהול. האלכוהול פועל על קולטני GABA במוח ומשרה הרגעה, וכך בעצם ממתן מעט את ההתקף, החרדה וההשתוללות הפיזית הנגרמים מהאלקלואידים. נכון אמנם שאלכוהול הוא משתן, וביחד עם השיתוק בדרכי השתן, הדבר הזה יכול לגרום לסבל עצום.
אבל כשהסבל משתחרר, בצירוף עם תמס השריר, בסופו של דבר הסתימה תשתחרר. ואז… הפיפי יהיה בצבע של קוקה קולה, עוד תופעת לוואי שמתוארת בתנ״ך אם מפרשים את המילה שיניים קהות כשתן קהה. ונאמר: אבות אכלו בוסר, ובמרזח אוכלים כביכול את ראשית השמנים. כך נמצאים בנקודה חמקמקה שבה הפרי של הדודאים הוא מהביכורים של העונה, אבל חשוב שלא יהיה מוקדם מדי. ככל שהפרי פחות בשל ויותר בוסרי, כך הרעילות שלו נמצאת יותר ויותר בציפת הפרי, כלומר גם ב״בשר״ שלו ולא רק בשורשים או בזרעים. כך בעצם המשחה, או המיץ (אם שותים) יכול להכיל מינון גבוה מדי של רעל. המלקטים היו מספיק מומחים כדי לדעת את הזמן המתאים. אבל מה קורה אם המלקטים לא מספיק מומחים? ומה קורה אם הסט והסטינג לא מושלמים, ספציפית הסט, במובן הזה שהאדם הביא עם עצמו תיק רפואי לא מיטבי שתומך בקריסת מערכות מהירה יותר בגלל בריאות לא טובה או סתם בגלל גנטיקה פגועה? כי אז, לא רק ששיניו יקהו, אלא הוא גם יבלע ביין, ישגה בשיכר ויתעה ברואי, ויתגעש ויתהולל (בשפה התנ״כית להתהולל זה להיות אחוז טירוף, כמו ״ויתהוללו הסוסים״) ובסוף יקרוס וייחטף על ידי הסטרא אחרא למנוחת עולמים.
כדי להמנע מכל אלה היה על הנחנך להצמד לפרוטוקול תזונתי שייעל את המערכת המטבולית של הגוף ויכין אותו לאנדרלמוסיה שכזו בטקס המרזח. לרוב מי שעבר את הטקס הזה היה נער מתבגר, כלומר בגילאי 13 עד 17. אלא שבגילאים האלה מערכות הגוף כמו ההתחדשות התאית וכן סינון ופירוק הרעלים נמצאות בשיא התפקוד, לפני שהספיקו לקבל את נזקי הגיל. הגוף מסוגל לספוג טראומה יחסית מבלי לקרוס. הנער הזה היה צריך להסתמך על דיאטה שתהיה עשירה בנוגדי חמצון וחלבונים צמחיים מורכבים, שהיא במקרה גם דיאטה כנענית נפוצה: שמן זית, פול, עדשים, רימונים, תאנים וכו׳. כך התזונה שלהם היתה עשירה בנוגדי חמצון המסייעים בסינון רעלים ובאלקטרוליטים המייצבים את חשמל הלב ומונעים הפרעות קצב קטלניות.
במאמר מוסגר אציין שהעבודה שלי פחות מדברת על נוכחות הדודאים במרזח ויותר מדברת על הנוכחות בטקסי נבואה. בטקסים אלה השתתפו אנשים מעט יותר מבוגרים מגילאי 13-17, לעיתים הרבה יותר זקנים ולעיתים גם כאלה שלא עשו פעם אחת בחייהם דודאים אלא בתדירות גבוהה עד מוגזמת. הדבר הזה היה יכול לגרום להם לנזק משמעותי לאורך זמן, ואולי באמת גרם. אמנם טקס הנבואה לא לווה בהכרח ביין ובשר, כך שלנביאים היו אתגרים אחרים, אבל עדיין הפרוטוקול של הדיאטה הכנענית היה מחויב המציאות. לכן לא נדיר למצוא בקרב האזכורים הבודדים של ״דיאטת הנביאים״ מזונות כאלה, כשהמופע המפורסם ביותר הוא כמובן ״לחם יחזקאל״, ״חטין ושעורים ופול ועדים ודוחן וכוסמים״.
העניין עם החלבונים היה טריקי, כי היה צריך לאמן את הכליות לעכל חלבונים מסוגים שונים, כולל חלבונים מסיביים מאוד, כמו חלבונים מן החי. מי שלא היה מאמן את הכליות שלו, ברגע האמת, הכליות היו עומדות מול עומס לא נורמלי, שהיה גורם להם לעבודת יתר שתוצאתה תשישות העשויה להסתיים במוות, וכשמדובר בתופעות לוואי נוספות סף-קטלניות אז מוות בטוח. נערים ממעמדות נמוכים, לדוגמה, שלא היו מורגלים באכילת בשר באופן קבוע, הנפרונים שבכליות שלהם לא היו מורגלים בתופעת הלוואי שנגרמת מהחלבונים מן החי, שהיא בעצם פסולת חנקתית כמו אוריאה. לכן, אם היו נתקלים בבשר ללא ״אימון״, הנפרונים שלהם היו נתקלים בעומס עבודה רב מאוד, שהיה צורך הרבה מים (הנפרונים מפרישים מים כדי לפנות את האוריאה) ובצירוף עם ההיפרתרמיה וחוסר היכולת להזיע היה גורם להתייבשות בלתי נמנעת. מה שאומר שבעצם בטקס המרזח היתה איזו סלקציה מוטמעת, וכך הוא בעצם היה סמל סטטוס,רק נערים ממעמדות גבוהים השתתפו בו, כי רק הם בעצם נחשפו לבשר. כנראה שגם ליין, יין עשיר בטאנינים בעיקר אם הוא יין שרף, הטאנינים מגנים על רירית הקיבה ומאטים את קצב כניסת הרעלים לדם. כך בעצם נמנעים ״פיקים״ מיידיים של רעל.
מעבר לתזונה היה גם חשובה הפעילות הגופנית. במילים אחרות, הנערים היו צריכים שתהיה להם מסת שריר שתהיה חזקה מספיק כדי שתהיה בה עמידות לחומצה לקטית. ככל שמסת השריר גדולה יותר, כך משתחררת כמות מסיבית יותר של חלבון מיוגלובין בעת תמס שריר, הדוחסת וסותמת את הכליות. שריר רזה ויעיל הפחית סיכון זה באופן דרמטי. הדבר הזה נגרם מן הסתם כתוצאה מפעילות פיזית מוגברת, אבל באופן כללי ואולי בשונה מאיתנו, בעת העתיקה אורח החיים של בני התקופה היה יותר פעיל ופחות יושבני. יכול להיות שאנחנו לא היינו מחזיקים מעמד ביעילות בעת טקס מרזח.
אבל חשוב מאוד לציין, חלק מהסט אינו נרכש. כמו לדוגמה גנטיקה. וכאן באופן מפתיע מסתבר שטקס המרזח יכול היה להתרחש רק באיזור הגאוגרפי הזה של כנען. לא כי יש בה תנאים יותר מדי טובים, אלא כי כך יצא במקרה, אוכלוסיה שמית מסתבר מתאפיינת בכך שהיא נושאת גן ייחודי שיש בו את הפנוטיפ של מטבוליזם מהיר במיוחד עבור האנזים CYP2D6. האנזים הזה הוא אחד האנזימים החשובים ביותר בכבד, המשתייך למשפחת על של חלבונים הנקראת ציטוכרום P450. הוא מפרק מגוון רחב של חומרים המשפיעים על מערכת העצבים המרכזית ומערכת הדם, ובין השאר מן הסתם את האלקלואידים הטרופאניים שבדודאים.
בהערת אגב, מחקרים מראים כי במדינות כמו ערב הסעודית והלבנט השכיחות של ייצור העודף של האנזים נעה בין 10% ל-12.8% מהאוכלוסייה, ובאזורים מסוימים בצפון אפריקה, הנתונים מטפסים אף ל-28%. מה שמשותף למקומות הללו הוא האוכלוסיה הערבית, או יותר נכון הדרום שמית (גם בקרב אוכלוסיות באתיופיה יש שיעורים דומים). אבל לא רק אצל ערבים. מחקר של דוד גורביץ באוניברסיטת תל אביב מצא שכיחות גבוהה של שכפולי גנים של CYP2D6 ואנזימי כבד אחרים באוכלוסיות יהודיות שונות. לדוגמה, בקרב יהודים ספרדים השכיחות של פנוטיפ UM מגיעה לכ-12.8%, ובקרב יהודים יוצאי אתיופיה היא מגיעה לכ-17.8%. מחקרים אחרים על אוכלוסיות של יהודים אשכנזים באמריקה (כלומר ארה״ב אך גם ארגנטינה) מצאו שכיחות של ייצור גבוה של אנזימים כאלה בשיעור של יותר מפי שניים מהאוכלוסייה הכללית הלבנה סביבם.
עד כאן הסט. וכעת הסטינג: כאמור, לצורך תחזוקה שוטפת של הנחנך, חייבים להשקות אותו בקביעות במים, עוד ועוד. מים גם סייעו לעבודת הכליות, וגם שמרו על נפח הדם. הכהן, כאמור, שהשגיח לכל אורך הטריפ על הנחנך, היה משקה ודואג להידרציה קבועה. טוב אם המים היו קרירים, משום שהם היו מווסתים את חום הגוף. וכאן נכנס המרכיב לא פחות חשוב בסטינג. העובדה שהטקס התקיים במערה, לרוב הביאה לכך שיהיה במערה גם מעיין מים קרוב. בדרך כלל עם מים קרים, ולקור סייעה גם הטמפרטורה היציבה שבמערה. מערה שומרת על טמפרטורה קבועה של 18–20 מעלות ולחות גבוהה. מכיוון שהדודאים משביתים את ההזעה, קור המערה איפשר לגוף לפזר חום באמצעות קרינה והולכה, ובכך מנע באופן אקטיבי מכת חום ותמס שריר קטלני. החשיכה שבמערה הגנה על האישונים המורחבים מפני סנוור (פוטופוביה) ומנעה מהמשתתף השרוי בדליריום לרוץ, להשתולל ולפגוע בו או באחרים. חלק מהתפקיד של הכהן היה לשמור אותו רגוע. היה לו גם תפקיד למנוע ממנו חנק, בליעת לשון או שאיפת קיא.
אסכם את כל אשר כתבתי כאן: סעודת המרזח הכנענית מהווה טכנולוגיית תודעה ביולוגית מורכבת. המרזח שילב באופן מהונדס בין המערכות הפרמקולוגית, המטבולית, הסביבתית והתזונתית. התוצר הסופי היה חווית סף מוות מבוקרת, כשחלק מאותה הבקרה היא לאפשר למשתתף לשרוד את הטריפ הארוך, בין 48 ל-72 שעות לפי החישוב שלי, ולהגיע להתאוששות מלאה שתחווה כלידה מחדש. לידה לא רק בגלל שהאדם ירד אל השאול, מקומם של הרפאים לאחר שירד למעמקים. לידה גם בגלל שהחוויה הזאת של תמהון, בהלה וחפזון, כידוע שקולה בתהלים מ״ח כאותו חיל ורעדה של היולדה. הסבל של היולדת הוא הכרחי בשביל להפיק חיים, אותה היולדת אגב שמקבלת גם היא בזמן לידתה דודאים כחומר אנסתטי, בעיקר לצורך הרפיה של שרירי צוואר הרחם ושיכוך כאבים, כפי שמדווח דיוסקורידס.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה