בבית אבי-חי יש עוד סדרת הרצאות והפעם על מדרשי המקרא המשוכתב של ימי בית שני. עד כה כבר 3 הרצאות אבל אני רוצה להתמקד בהרצאה הראשונה. מעביר את הסדרה ד״ר הלל מאלי מהמחלקה לתנ״ך באונ׳ בר אילן שעיקר מסקנותיו הוא שהמוטיבציה של נח להקריב קורבן לאחר המבול היתה על מנת לשכנע את אלוהים שלא להביא מבול בשנית. שתי הדרכים למנוע מבול נוסף הן באמצעות פולחן, כלומר באמצעות קורבן שעיקרו בהקטרת קטורת, ובאמצעות ברית עם האל, שעיקרה בציווי ״שופך דם האדם – באדם דמו יישפך״.
בימים אלה אני נמצא בלהט כתיבה של עבודה מסכמת בקורס שזה עתה לקחתי. העבודה עוסקת בפרקטיקת גניבת האלים האשורית כוריאציה של ״ניכוס מאנה״. כתבתי על כך בקטנה לקראת יום כיפור, ואני מעוניין להוסיף עוד היבט. מה שכתבתי הוא שהתפיסה באשור היתה שצלם האל, הפסל שלו, מייצג את החיוניות של העיר ולכן אם גונבים את הפסל, גונבים את החיוניות של העיר. הבאתי כדוגמה את טקס ״שטיפת הפה״, ואת האופן שבו באמצעות מריחת שרפים שמהווים גם חומרי קטורת, מפיחים את מה שמוקבל בתרבות המסופוטמית ל״מאנה״, אנרגיית החיוניות, בפסל האלוהי. מדובר לכאורה בריטואל דתי של העברת חיוניות מהאדם אל הפסל, משל היה אחסון חיצוני שבו שומרים את הנתונים כגיבוי, ובבא היום כשרוצים לאחזר אותו מתחברים אל הענן ומסתנכרנים. הדגשתי את עובדת היות שרפי הקטורת הללו פסיכואקטיביים כדי לשוות לאנרגיית ה״מאנה״ הזו איכויות של שינוי תודעה, כך שאלוהים הוא האנרגיה משנת התודעה והדרך להתחבר עם האלוהים היא באמצעות שינוי התודעה. הסנכרון הזה הוא הוא ספיגת המאנה, במחשבה המסופוטמית זה נקרא ״מלאמו״. המושג המשלים נקרא ״מה״, שהוא בעצם ההגדרה למהו הסדר הקוסמי הנכון. לא אסביר על הדברים האלה עכשיו. זה אולי חומר לפוסט נוסף.
העבודה שלי עוסקת כאמור ברעיון ניכוס המאנה, והטענה היא שאם בשלב המוקדם של הדת המאנה היתה פיזית ומוטמעת בגוף, בשלב המאוחר יותר היא הפכה מופשטת ומוטמעת בפסלים. אם נשתמש במינוחים של רוברט בלה לאבולוציה של הדת, השלב המוקדם ביותר נקרא ״דת שבטית״ או ״דת פרימיטיבית״, והשלב המאוחר יותר נקרא ״הדת הארכאית״. בדת השבטית אם היית רוצה לספוג מאנה היית משתמש בפרקטיקה הגופנית, קניבליזם. בדת הארכאית כבר הדבר הזה היה מופשט יותר, בין השאר משום שהתפתח טאבו כלפי קניבליזם, והתבצע תהליך שנקרא ״הפחתה״ (substitution), שבו במקום לאכול אדם, אכלו בהמה שייצגה את האל המופשט, שעבר בעצמו תהליך שנקרא ״סובלימציה״. כשרצית לנכס את החיוניות של האויב שלך, בהתאם, בדת הפרימיטיבית היית אוכל את האויבים שלך באמצעות פרקטיקה שנקראת ״אקסו-קניבליזם״. לאחר הסובלימציה ועם הפנמת הטאבו על קניבליזם, הרעיון הפך לגניבה של האל, שכן בפסלו טמונה החיוניות של האויב.
חלק מהעניין של מאנה הוא שמדובר במשאב ״יחידאי״ במובן הזה שזהו משחק סכום אפס, אם אני מנצח זה אומר שאתה מפסיד, אם לי יש את המאנה זה אומר שלך אין אותה. כמו כן, המאנה היא משהו שחייב לעמוד במבחן התוצאה, כדי להוכיח שיש לך את המאנה אתה חייב לנצח, ואם הפסדת, המאנה עזבה אותך. במחשבה המסופוטמית, לפיכך, שליט שלא מילא את מחויבויותיו, את ה״ברית״, איבד את המאנה ואת הלגיטימציה השלטונית שלו. שמירת הברית היתה חלק מהעניין של הגשמת אנרגיית ה״מה״, שהיתה תנאי לקבלת ברכת האל והזכות להתהדר ב״מלאמו״, כלומר להיות ״מחזיק מאנה״ ועל כן שליט בעל לגיטימציה אלוהית. חלק מאותה הברית, חלק מהתפקיד של השליט בסמכות אלוהית היה לקיים את הפולחן ולהעניק פריון. לכן בעצם שני הדברים כרוכים זה בזה – קורבן ושמירת ברית.
החידוש שלי בהקשר הזה הוא שהעקרון בברית היה בדת הפרימיטיבית באמצעות אכילת אדם. ואם לא אכילת אדם, אז הפנמת האנתאוגן שבו טמונה המאנה, בהיותו צמח שינק מן האדמה, מן ה״קומפוסט״ שבו נקברו האבות, את האנרגיה שלהם. בכך שאתה מפנים את האנתאוגן, אתה מפנים בעצמך את המאנה וזוכה להתאחד עם האבות הקדמונים שלך באמצעות מפגש איתם – מפגש גופני למהדרין. כלומר, בהזיותיהם, הם היו משוכנעים שמדובר במציאות מקבילה. האנתאוגן הוא בדרך כלל אותו השרף הפסיכואקטיבי. והעניין הוא שבשלב כלשהוא קניבליזם הפך לטאבו. מה שקרה אחרי המבול, כביכול, ומגולם בציווי ״שופך דם האדם, באדם דמו יישפך״ כרוך באיסור לנכס את המאנה באמצעות אנדו-קניבליזם, ובאמצעות שפיכת מיצי הריקבון של המתים על האדמה והפריית האדמה באמצעותם, מה שהוליד את רעיון הניסוך.
לומר: באנתרופולוגיה יש שתי עדויות קלאסיות לאנדו קניבליזם. הראשונה היא מהאמזונס: בני הווארי (Wari') תועדו כמי שמניחים את גופות אבותיהם על פלטפורמות מיוחדות כדי לעודד ריקבון. מיצי הריקבון שנטפו מהגופה נחשבו למכילים את תמצית החיים והרוח של האב הקדמון. נוזלים אלו חלחלו לאדמה או נאספו, מתוך אמונה שהם מזינים את גידולי התירס או המניהוט. השניה היא מפפואה ניו גינאה, בני הדונקווי (Dunkwi Anga) תועדו כמי שמניחים את גופות אבותיהם על כלים מוגבהים בשדות חקלאיים. נוזלי הפירוק האורגני טפטפו ישירות על שורשי צמחי הטארו (Taro) או היאם (Yam), שנאכלו בהמשך על ידי הצאצאים.
הפרקטיקות הללו כאמור הפכו לטאבו. הם אמנם לא מתועדים במזרח הקרוב, אבל סביר להניח שבחברות ניאוליתיות היו קיימים כאלה טקסים. אמנם במזרח לא נמצאו עדויות, אבל באירופה כן. מה שכן מתועד במזרח ללא ספק הוא הנוהג לקבור את המתים מתחת לבתים, ולהפריד את הראשים מהגופות, ולעיתים אף לכייר את הגולגלות מתוך תפיסה שהגולגולת היא המקום שבו נמצאת הנשמה. המזרח הקרוב הוא גם מקור המנהג לבצע קבורה משנית, ובו נמצאו העדויות הראשונות לטקסי ניסוך – הן במקדשים והן במסגרת טקסי המתים, הכישפו.
סביר להניח שזו גם הסיבה לסיפור ההמשך על הכרם של נח (ההרצאה השניה של ד״ר מאלי). הניסוך הפך להיות בהמשך מניסוך של נוזלי רקבון לפוריות האדמה, לניסוך של יין. הסיבה שדווקא יין היא מפני שיין הוא אנתאוגן. למרות שבמסופוטמיה יש עדויות של ניסוך של אנתאוגנים אחרים כגון יין תמרים וכמובן בירה. עם זאת, בערך באותה התקופה שיש ממנה עדויות מוקדמות לניסוך, הגיע למסופוטמיה גם היין. ומאיפה? מהמקום בו הוא תורבת לראשונה, הרמה הארמנית. במערת ארני-1 נמצא הגת והיקב הקדום ביותר בעולם, המתוארך לסביבות תקופה זו. סיפור הכרם של נח משמר כנראה זכרון היסטורי מכך שמקורו של היין הוא מאיזור הרי האררט, ושיש בינו לבין הטאבו על קניבליזם וראשית הציוויליזציה קשר בלתי ניתן להפרדה!
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה