הדת היא מכשיר להכנסת סדר לעולם, גם בתופעות שנראה שחורגות מן הסדר הטבעי. הדת נוצרת סביב חוויית פליאה והתגלות (רודולף אוטו הגדיר את זה כ״נומינוזיות״) שמקודדת לפרוטוקול (“ריטואל”) ולאידאולוגיה (“מיתוס”). פסל, חפץ או צמח מקודש משמשים כלי־תיווך טכנולוגי להשגת ההתגלות. ממילא, מי שמחזיק בכלי – מחזיק ב”אל”. האל אינו אלא טכנולוגיה של התגלות, טכנולוגיה באשר היא, הינה מנגנון התגלות.
את המנגנון הזה מחזיקים כהנים, מדענים-קוסמים – ״ממסד דתי״. הם גם אמונים לחקור אותו, גם לשכלל אותו, וגם לעבד אותו להמונים. מה שבעצם מתבטא כשליטה (ידע הוא כח). ברגע שאתה רוצה שליטה, אתה גונב את הידע. אתה משתלט על המונופול של הממסד הדתי הזה. כך נולד מושג שנקרא godnapping. אם אתה רוצה לשלוט, אם אתה רוצה להביע עליונות, אתה גונב את האל ומעביר את ה״מנגנון״ לידי המנצח. שלילת הכלי מבעלות היריב, מייצרת כריזמה וכח ומעבירה את הלגיטימציה הדתית לידי הסמכות – מי שמפקח על גוף הידע.
החטיפה לא חייבת להיות של ״גוף ידע״. חטיפה באשר היא, שהיא החזקה בכח ב״מנגנון״, היא הפגנת בעלות וסמכות. באנתרופולוגיה מתועדות חטיפות מקודשות שונות, כשהמפורסמת בהם היא חטיפת הכלות – נוהג שקיים עד היום בחברות שונות. אם אתה חוטף כלה, אתה בעצם מנכס אותה אליה ומוציא אותה, את מנגנון ההמשכיות הביולוגית, מחזקת אביה.
העדויות הקדומות ביותר לחטיפת אלים מגיעות ממסופוטמיה של האלף השני והראשון לפנה״ס. בבבל ואשור: פסלי אלים שימשו יעד מרכזי במסעות צבאיים. ההיגיון: הפסל נתפס כמקום־שכינה של האל, והעברתו סימלה שלילת ההגנה האלוהית מהעיר. החזרת פסל נחשבה לאקט פיוס ולחידוש הסדר. בממלכה הניאו־אשורית נרשמה נטייה לא לציין שמות האלים שנחטפו בכתובות – צעד שנראה כניסיון להפחית את הסכנה התיאולוגית ולהימנע מהזמנת נקמה אלוהית. מכתבי קאטנה מהמאה ה־18 לפנה״ס מצביעים על שימוש בחטיפת אלים ככלי אסטרטגי ליצירת בריתות ולחיזוק שליטה באזורים ספריים. כבר בשלב זה ניכרת דינמיקה כפולה: חטיפה כענישה והשפלה, ומנגד – החזרה מבוקרת כאקט של חסד מלכותי.
ביוון ההלניסטית היה חידוש נוסף בחטיפת האלים. כיבושים היו מלווים בהעברת פסלי אלים, אבל הפעם נעשה תהליך של רה־קונטקסטואליזציה, פסלים זרים נתפסים פחות ככוחות אלוהיים חיים ויותר כחפצי אמנות. הרומאים הרחיבו את התופעה. הם בנו את תודעתם האימפריאלית על ניכוס אלים זרים: אלוהויות מקומיות נלקחו והוכנסו לפנתאון הרומי. לפעמים הייתה זו חטיפה פיזית, לפעמים ייבוא רצוני של האל כמחזק למדינה. כלומר החטיפה לא היתה רק שלילת כוח, אלא ניכוס כחלק מאימפריאליזם דתי.
הרומאים גם לא השיבו את האלוהים. לפחות לא אחרי שהחריבו את ירושלים וחטפו את כלי המקדש. אולי זה כי לא הספיקו, אבל זה היה תקדים. ״אלוהי היהודים״ הופשט מכוחו והפך לשריד נצחון, שלא ברור אם עדיין נמצא כיום (סוברים שבמרתפי הותיקן), אבל לפחות הונצח בשער טיטוס.
הנצרות המשיכה את חטיפת האלים, לפעמים כרה-קונסטרוקטואליזציה, כשמקדשים פגאניים הוסבו לכנסיות ו״סווגו מחדש״, כמו למשל איה סופיה, או כשמיתוסים שונים קיבלו פרשנות או שיפוץ נוצרי. לפעמים גם אלים הפכו לקדושים נוצריים. אבל לפעמים הנוצרים נהגו בהשמדה מוחלטת, כלומר חטיפה בלי רצון להשיב, שהתבטא באיקונוקלאזם. גם המוסלמים נהגו ככה בהמשך.
בעת החדשה ובעידן הקולוניאלי, אמנם פרקטיקות כאלה נמשכו, אבל היה שכלול נוסף: צמחים מקודשים שהיה להם אפקט ממריץ או ממכר, הפכו לסחורות. כך בעצם נעשה דה-קונטסטואליזציה, הוצאה של הצמח משימושי התרבותי והדתי והפיכתו למוצר פנאי. למעשה, מחיקת המשמעות המקורית היתה איקונוקלאזם סמנטי, שבו מחקו את המשמעות הרוחנית של הצמחים הללו והפכו אותם לאובייקט חילוני, או במקרה הטוב, רפואי קר ויבש.
חשבתם שזה אחד מפגעי הקולוניאליזם? המערב המשיך לעשות את זה גם אחרי שהקולוניאליזם נגמר. הוא עושה את זה לפיוטה, לקרפדות מדבר סונורה, לאייהווסקה. ואתם חושבים שזה מפגע של הקפיטליזם? לא רק הקפיטליסטים המערביים עושים את זה. למעשה, מי שבעיקר עושה את זה הם לא המערבים, אלא דווקא תושבי הקולוניות לשעבר – הן באמריקה, הן בדרום מזרח אסיה, והן המוסלמים, שהפכו את הסחר בסמים לכלי אנטי מערבי, שבאמצעותו הם רוצים לסמם את המערב בדיוק כפי שהבריטים ניסו לסמם את הסינים במאה ה-19 באמצעות האופיום.
ובעקבות האופיום הוציאו את האופיום מהחוק, אז עכשיו בעקבות הסמים שמפיצים הלא-מערביים, הוציאו את שאר הסמים מהחוק. וכך אנו מגלים שההוצאה מהחוק אינה בהכרח מאבק ב״עבודת אלילים״, כי כל עוד ניתן להפיק תועלת מאותה עבודת האלילים אז ״מלבינים אותה״. ורק כשההלבנה חוזרת כמו בומרנג, או-אז הופכים אותה ל״עבודת אלילים״, גם אם מי שמפיץ את הסחורה הזו הוא נוצרי טוב. ואם הוא מוסלמי אז זה יותר טוב, כי אפשר תמיד להציג אותו ככופר. בדיוק כפי שהציגו את מי שהכירו למערביים את הקנאביס כ״כופרים״, ואת החשיש ככלי בשירות השטן, החשישיים.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה