אלעד פרסמן מתארח בפרק הראשון של פודקאסט חדש בשם ״התעוררות״ ומספר על המחקר שלו, שחוקרת כיצד האקולוגיה מעצבת את התודעה הדתית. לטענתו, החלוקה של האנתאוגנים במסורת היהודית והארץ-ישראלית הקדומה אינה אקראית, אלא נובעת ישירות מהתשתית האקולוגית: המרחב הגאוגרפי, הצמחייה (פלורה) ובעלי החיים (פאונה) המאפיינים כל אזור. וארץ ישראל מאופיינת במגוון של תשתיות שונות, שנמצאות במרחק קצר מאוד בין אחד לשני, ומאפשרות בעצם חלוקה גם באיזור הגאוגרפי המזערי הזה. בגסות אפשר לחלק את הפולחן בארץ ל-3 חלקים: המדבר בדרום, מישור החוף במערב וההרים בצפון ובמזרח.
המרחב הצפוני שמאופיין מבחינה טופוגרפית בהרים ובצמחיית עבות, מאופיינת בחוויות ויזואליות עוצמתיות. הסיבה טמונה בכך שהיערות הם מעצים אלוניים. בסביבת עצי האלון צומחות פטריות בסימביוזה, כולל כמה פסיכואקטיביות ובהן האמנית המנומרת (Amanita Pantherina). לפיכך אנו פוגשים בתנ״ך מופעים רבים של עצי אלון מקודשים, שתחתם יושבים מנחשים ומעוננים, ומתועדות התגלויות: "אלון מורה", "אלוני ממרא", אלון צעננים, אלון תבור, אלון מעוננים וכו׳. האמנית הפנתרית חזקה לפחות כמו האמניטה מוסכריה, וידועה כדוחת זבובים – לפיכך, היא ידועה כמגרשת רוחות רעות ומחלות, וכמשמרת. השימוש בפטרייה זו גורם לעיוותי תפיסת גודל, תחושה שדברים קטנים נראים ענקיים ולהפך. זו הסיבה שבמקומות הללו מתוארים בני ענק ו״רפאים״. צורת הפטרייה הבוקעת מהצעיף שלה מזכירה את איבר המין לאחר מילה, מה שעשוי להתקשר לברית המילה של אברהם. ג׳ון מרקו אלגרו היה מזכיר גם את העובדה שישו מכונה במקורות ״בן פנטירא״ או ״פנדירא״ על שם ה״פנתרית״. ומי יודע אם התיאור של הערוב הוא כ״פנתרין״, בגלל טריפ רע כלשהוא.
המרחב הדרומי מאופיין באקולוגיה צחיחה שהובילה לתפיסת אלוהות מופשטת יותר. החוויה האנתאוגנית במדבר מתוארת כפחות ויזואלית ויותר ושמיעתית, כמו שמיעת קול האל, חוקים ומשפטים, ולא ראיית תמונות. במדבר צומחת השיטה. השרף שלה, ביחד עם זהב, עשוי לשמש לציפוי ואיטום, המווסת את החום ותורם ללכידת אדים בחללים סגורים כמו קודש הקודשים. אדים לדוגמה כמו אדי הקטורת ששימשה לגירוש שדים, ולצורך זה השתמשו בצמח נוסף שצומח בסביבה: השבר הלבן. כמובן, התאוריה של בני שנון על הקוקטיל דמוי האייהווסקה, מוכרת ומקובלת. ואת הדבר הזה לא חייבים לשתות, הוא ניתן גם לעישון – צ׳אנגה. בטכניקה הזו, כביכול השתמשו במשכן, והציפוי הפך את האוהל להוט-בוקס.
במישור החוף התיישבו בעיקר הפלישתים, כלומר היו שם השפעות זרות. הדבר דומה לצורה שבה צמחים שוטים ופולשים מתערבבים בשדה, ובעיקר עם הצורה שבה הזון המשכר נטמע בחיטה. ויש סיבה שנתפסו דווקא לזון. החולות הנודדים הגיעו בשלב מאוחר, ועד אז מישור החוף היה עשיר בחמרה ואדמות סחף שעליהן היה ניתן לגדל דגנים. אחד מהדגנים שיש ראיות שהפלישתים היו מודעים להם וליכולותיהם הפסיכואקטיביים הוא הזון המשכר, שעליו צומח ארגוט, ובצורה זו יכולים היו לשחזר במעט את מה שהכירו מהאגן האגאי. וגם בלי הארגוט, זון הוא משכר ורעיל.
הדימוי של הזון אפשר לישראלים להתייחס אל האנתאוגן הזה כפולש, ולהדיר אותו. ומסתבר שהצורה שבה אנתאוגנים ״מודרים״ בתנ״ך לטובת אחרים, משקפת בעצם מאבקים דתיים פנימיים.כך אנו שמים לב שככל שאנחנו מתקדמים לכיוון פולחן יהוה (הדרומי), גם מעמדו של האלון, ולפיכך הפטריה, הולכים ודועכים. התנ״ך בעצם מתאר ״מלחמת אנתאוגנים״ – ובכך הדבר גם מתיישב עם התאוריה של אוסוולד שפנגלר על ההיסטוריה האורגנית, הצורה שבה ההיסטוריה היא אורגניזם בעל מחזור חיים ״עונתי״. האביב האנתאוגני הוא תקופת הנעורים שבה צומח פולחן סביב מאפיין מובהק של הסביבה האקולוגית, והאדם מתאפיין בקרבה לטבע. בקיץ, תקופת הבגרות, האדם מתנתק מהטבע הפראי, ומתחיל לראות בפרא כאיום על הסדר החברתי. שימוש בצמחים מוגדר כ"כישוף״, המנהג העממי שמקדש את השימוש בהם (kišpu) הולך ומוקע. החורף הוא שלב הזקנה, רפורמות דתיות נוקשות אוסרות את השימוש בצמחים, עד כדי השמדתם והדרתם. ואז מתבצע המוות והלידה מחדש מתוכו: החוויה הדתית מחפשת את החוויה האנתאוגנית, ומשלא מוצאת אותה בצמחים, ממציאה אותה מחדש בצורה אחרת ״לא נרקוטית״. ואז, מגלים צמחים חדשים עם יכולות לא מוכרות, שמאחר שלא נאסרו במפורש הופכות למותרות ומקובלות, ועל כן משתלבות מחדש בריטואל הדתי. והרי לכם רנסנס.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה