המין הפראי הראשון של קנה הסוכר (Saccharum robustum) שתורבת החל להיות מעובד בגינאה החדשה בסביבות 9000–8000 לפנה"ס. קנה הסוכר הובא במקור מהפיליפינים על ידי סוחרים מלנזים, ומרגע שבוית הוא נדד לשאר האיים בפזורה של בני אותם עממים – כולל איי שלמה, קלדוניה החדשה וכו׳. במיתוסים ובאגדות של העממים הללו, הפך קנה הסוכר לכל כך מרכזי עד שהוא הפך להיות מקור האנושות. המין האנושי נוצר מתוך קנה הסוכר, בהתחלה הקנה היה סגור, ומרגע שנפתח זינקה ממנה האישה הראשונה (ובנוסח אחר: הגבר והאישה הראשונים. מקור המיתוס: איי שלמה). בסיפור אחד, שני דייגים, טו-קבוואנה וטו-קארווווו, תופסים שוב ושוב חתיכת קנה סוכר במקום דג. כשהם מתעייפים מלזרוק אותה רק כדי לראות אותה מופיעה שוב ברשת שלהם, הם שותלים אותה. הקנה משתרש וגדל לאישה שנישאת לאחד הגברים והופכת לאם האנושות (מקור: Elizabeth Abbott, Sugar: A Bittersweet History – 2008).
בשנת 6,000 הוא הגיע גם לדרום מזרח אסיה, ומשם להודו. בהודו הוא מוזכר כבר בכתבים הוודים – באתהרוה ודה. הוא מתואר שם בכמה רמות של עיבוד, בהתאם לרמת הזיקוק והטהרה שלו. ואכן, טהרה תהיה התכונה שתייחד ותאפיין את הסוכר להבא. ב״Arthaśātra״ של קאוטילייה (324–300 לפנה"ס), מפורטים הגודא (guda), שנחשב הסוכר הפחות טהור, החנדא (khanda), מקור המילה האנגלית candy, והשרקרה (śarkarā) שנחשב הסוכר הטהור ביותר.
ה-guda, ובגרסה אחרת, gur, נקרא כיום גם ג'אגרי (jaggery) – סוכר חום, מין דיסה מוצקה שמכיל מולסה ולכלוכים אחרים. ההודים פיתחו במשך ההיסטוריה טכניקות שונות לסינון הלכלוכים האלה, ולבסוף זיקוק שלהם והפיכתם לגבישים. סוכר כזה, מטוהר וגבישי, הוא כנראה מה שאנו מכירים כיום כ״סוכר״, מילה שכמובן נגזרה מהשם הסנסטקריטי ״שרקרה״ – והדבר קרה בסביבות 350 לספירה. באופן כזה, סוכר גם הפך להיות נייד ולפיכך סחיר, וזה יהפוך אותו לנייד בהמשך.
משמעות המילה, אולי, היא ״חול וחצץ״. זו משמעות המילה karkara. ככל שהמילה נדדה כך ה-ק׳ הלך ופינה את מקומו ל-ס׳- ״שרקרה״, ״סקרה״ (saccara) בפראקריט, ולבסוף sukkur בערבית. דיוסקורידס במאה ה-1 לספירה תיאר את הסוכר כ- saccharon. היוונים גילו אותו כשאלכסנדר הגדול הגיע להודו, אז תיארו אותו כדבש שנוצר ״ללא עזרת דבורים״. בתרבות זו והרומית לאחריה, דבש נחשב כסמל לטהרה. מאחר שלא היה ברור כיצד דבורים נוצרות, הן נחשבו כמי שמקורן בלידת בתולין, וכשליחות שמימיות, שהתוצר שלהן הוא טהור. זאוס נזון מדבש. וירגיליוס תיאר את הדבש כ״מתנת שמיים״. אדם שנחשב כתם וטהור לב, נחשב כ״מתוק״, מי שיש לו טוב לב אלוהי בתולי ולא הושחת על ידי הנורמות החברתיות. מתוק נחשב כטהור, חוצני, אלוהי. הדבר הזה הוא דימוי אוניברסלי, כנראה, ולא ייחודי רק לתרבויות ה״מערביות״, או ל״מזרחיות״ – הנה, אנו רואים, כבר בחברה שבייתה אותו, סומלו האנשים הראשונים כמי שנולדו בלידת בתולין מקנה הסוכר.
אבל סוכר טהור לא רק כי הוא מתוק. וסוכר, כאמור, הוא לא דבש. הוא אפילו יותר מדבש, כי אם לדבש יש מקור ביולוגי, הסוכר חף אפילו מהביולוגיה. הוא אינו הפרשה, הוא לשד, הוא המהות עצמה – דם האלים, לא הפסולת שלהם. למרות שבצורתו המקורית הוא כולל אולי מעט פסולת, אבל ניתן לטהר אותו עוד יותר. סוכר נמדד בטהרתו. בהתאם, ניתן לראות בכך גם מטאפורה רוחנית. אדם שנולד, טהור לב ככל שיהיה, במקורו האלוהי, הוא עדיין חומר, בשר ודם. הוא עדיין בן תמותה. כדי לטהר אותו, יש לזקק את נשמתו, והזיקוק הזה כמוהו כזיקוק הסוכר. הסוכר המזוקק, לפיכך, נחשב כאותה הטהרה הכפולה, ובסנסקריט sattva, סופר-טהור. אנשים טהורים אוכלים דברים טהורים, או יותר נכון אנשים טהורים לא יכולים לאכול דברים לא טהורים, ולכן כל מה שנותר להם לאכול הוא דברים שאינם אסורים להם – וסוכר ככזה, אינו אסור.
הסוכר התפתח במקביל גם בסין. בסביבות 1200 לפנה״ס, הוא מתועד שם. אבל מאז הוא כביכול אבד. עד שנזירים בודהיסטים שנסעו להודו במאה השלישיעת לפנה״ס, גילו אותו מחדש והביאו אותו חזרה לסין. הבודהיסטים הסינים (מהאיאנה, המרכבה הגדולה) כל כך התלהבו מהסוכר, שהחלו לשווק אותו כצמח אלוהי, בודהה תואר כ"מלך קנה הסוכר". הסוכר גם לקנה סוכר היו גם שימושים דתיים; לדוגמה, הוא המתיק את עלייתו של אל המטבח לשמיים על גבעולי קנה סוכר כדי לדווח על מעשיה של כל משפחה. במאה השביעית, הקיסר הסיני טאי-זונג, החל בייצור בקנה מידה גדול של סוכר גבישי, ומסין הסוכר נדד בדרך המשי והגיע מזרחה – לפרס. בינתיים פרס נכבשה על ידי הערבים, שהפכו את הסוכר לגידול חשוב בכל המזרח התיכון. באמצעות הכיבוש הערבי הסוכר נדד מערבה עוד יותר, והגיע לאירופה. וכך אומר הפתגם, "הסוכר הלך בעקבות הקוראן" (לא פתגם אמיתי, אלא ניסוח של ההיסטוריון סידני מינץ בספרו ״Sugar in History: Sweetness and Power״ מ- 1985)
מאיפה הסוכר הגיע לאירופה: הדעות חלוקות. אין ספק שבתיווך מוסלמי, אבל האסכולה שטוענת שהצלבנים גילו את הסוכר בהיותו גידול חשוב במזרח, מתעלמת מכך שהמוסלמים שלטו תקופה בסיציליה ובספרד,והנוצרים ״כבשו מחדש״ את המקומות האלה. לכן, מסתמן, הסוכר נתגלה במסגרת הרקונקיסטה, ואולי אף לפניה – מסחר עם הערבים מתועד גם תוך כדי מלחמה איתם לאורך הים התיכון. וונציה סחרה בו עוד במאה ה-10, הרבה לפני שהנורמנים כבשו את סיציליה, שעשו זאת הרבה לפני שהצלבנים יצאו למסעות הצלב.
באירופה, הסוכר בהיותו טהור, ובתולי כמו מריה הקדושה, נחשב אם כך לא כמאכל ולא כמוצר מותרות, אלא כחומר פלא אלוהי, שהטמעתו בגוף תורמת לטמפרמנט האנושי, תרופה הן לגוף והן לנפש. עד כדי כך המוניטין של הסוכר היה נפלא, שבמאה ה-12, התעוררה מחלוקת האם הוא נחשב כמזון, ואם לא, האם מותר לצרוך אותו בזמן תענית. תומאס אקווינס פסק כי סוכר אינו משמש להנאה או להזנה, אלא לצורך רפואי, ועל כן מותר.
האם הסוכר נזכר בתנ״ך? בתנ״ך יש כמה תיאורים של ״קנה״, שבתרגום השבעים מתורגמים, ואף אחד לא יודע אם בצדק או לא, לא סתם כ״קנה״ או כ״קנה הטוב״, אלא כ״קנה ריחני״ וכ״קנה מתוק״. במקרה של הקנה המתוק, יש הסוברים שמדובר בקנה סוכר, ולפיכך, הם טוענים שה׳ דרש שימתיקו את הקורבנות המוגשים לו – כי טהור דורש טהור, והקורבנות הם מזון האלים. האם זה נכון? מחלוקת. האם התרגום נכון? מחלוקת. זהר עמר מייחס לאסף הרופא את הזיהוי של הסוכר כ״קנה מתוק״. לכאורה בתרגום הירושלמי הסוכר מוזכר כ״סיקורה״. אבל אסף הרופא הותלמוד הירושלמי הם לפחות 1000 שנים אחרי התנ״ך, ו-700+ שנה אחרי תרגום השבעים – האם אפשר לגשר על הפער הזה ולומר שיש כאן מסורת? אני בספק. וחוץ מזה, קנה, לפי זאת הוא כינוי כללי לגבעולי דגנים, ויכול להיות לא רק קנה סוכר אלא קנה סוף. או יותר נכון ״קנה״, או ״סוף״. שני מינים נפרדים. שלא לדבר על המזהים את קנה הבושם עם הקלמוס, דמוי דשא (ולכן דגן), או בכלל עם הקנאביס – מה נדבקתם פתאום לסוכר?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה