image 10

דימויים של שתיית זרע בתנ״ך. אוננות כ״שמירת הברית״

הבטחתי ולכן אקיים. כיצד ניתן להבין שהאוננות, כביכול, היתה סקרמנט של הנביאים, סקרמנט פריון בדומה לטקסים הכנענים, היוונים וההודים שבהם היו שופכים זרע על הקרקע כדי לדמות פוריות.

המן הוא כביכול הפרקסיס היהודי, כלומר, כל אחד שואף לאכול את ״לחם האבירים״. ונדבר בהמשך עוד על אבירים, ובעיקר על ״אביר יעקב״ והקונוטציה שלו לשפיך. אבל בינתיים, המן הוא דימוי פסיכדלי, אבל בפוסטים קודמים דיברנו על כך שאין חוויה פסיכדלית אלא אקט מיני שבא במסגרת תרגול רוחני, דמוי יוגי, שמדמה את הפעולה האלוהית, הלא היא בריאת העולם. ולכן נדבר על המן.

המן מתואר גרפית כמו זרע, והאמת היא שלא רק גרפית אלא גם מילולית ״זרע גד לבן״. את המן יש לאכול בסקרמנט מתמשך. גם בני ישראל אכלו אותו במדבר. באמצעות הכנסת המן לפה, שמים את דבר ה׳ בפה, ודבר ה׳ הוא האור, עימו החל ה׳ לברוא את העולם, שנאמר ״ויאמר אלוהים יהי אור״. ונאמר ״בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם״. על המן כותב רבינו בחיי: ״ותמצא בכאן בפרשת המן ה' פעמים מן כנגד מה שהזכיר בפרשת בראשית ה' פעמים אור וזהו לרמוז כי המן הוא תולדת האור והאור יסוד המן, וכשם שנברא האור ביום ראשון כך תחלת ירידתו של מן היה ביום ראשון”.

כשהמן ירד על הארץ, היה דימוי של מפגש של עפר וטל. ״ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר על הארץ”. הרגע הזה שבו מעכלים את המן, שקול לרגע הבריאה, לרגע של לידה. אבל מאחר שהמן אינו אלא זרע, והעפר אינו אלא האדמה שכלפיה אתה שח, והפנים שלך נוגעות בה, יש כאן דימוי של אדם שנמצא בתנוחת השתחוויה, שבאיסלם נקראת סוג׳וד. אבל במקום שהידיים שלו יהיו פרוסות קדימה, יד אחת התגנבה לתוך המכנסיים שלו רגע לפני, וברגע שהוא הגיע לאורגזמה הוא נשכב והזרע נשפך ארצה. הרגע הזה, שבו הגוף מזדעזע ונפלטת יבבה.

אני בכוונה נותן כאן רפרנס לתקיעת שופר, כי הרגע הזה שבו נפלטת יבבה הוא הרגע שבו ״השטן מתבלבל״ ונקרע גזר הדין. הרגע הזה חזר כמה פעמים בהיסטוריה הקוסמית, בכמה רגעים ששקולים זה כנגד זה: יום בריאת העולם, יום קבלת התורה וגם היום שבו יבוא המשיח לעתיד לבוא. יש האומרים גם ביום שבו מת משה, למרות שמשה רבינו בעצם לא מת. והמסורת הגנוזה הזו, שמופיעה איכשהוא בגמרא במסכת סוטה י״ג עמוד ב׳, רומזת לכך שהיו שראו במשה מין ״איש אלוהים״, בסגנון חנוך, שלא באמת מת אלא פשוט נלקח השמיימה ונגנז באורות עליונים – והמסורת הזו שרדה אצל הנוצרים, שהאמינו שישו מהבחינה הזו הוא התגלמות שניה של משה. אז גם כשהאדם הזה ״נגנז באורות עליונים״, הארץ הזדעזעה. מבחינה זו, אצל הנוצרים, זה הרגע שבו המשיח הגיע, והרגע הזה הוא רגע שבו ״ארץ ישראל מזדעזעת ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה״. ועל כך נאמר, ״משמים השמעת דין, ארץ יראה ושקטה״. וכן אומרת הגמרא במסכת שבת פ״ח עמ׳ א׳, מדוע יש ה׳ יתירה במילה ״השישי״ בפסוק ״ויהי ערב ויהי בקר יום הששי״? ״מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו״. כלומר, הרגע של הזעזוע בבריאת העולם הוא אותה היציאה מן התוהו ובוהו, המפץ הגדול, אם תרצו.

אלחנן ריינר מראה שהמיתוס על ישו מקורו במיתוס על יהושע, ושבעצם דמותו של יהושע ״מתכתבת״ עם דמותו של משה רבינו כאיש האלוהים, והוא מי שכשמת היתה רעידת אדמה, כשמלאך דרך על הארץ והותיר את טביעת רגלו – הדרוזים עד היום מאמינים ש״טביעת רגל״ שנמצאת באתר נבי שועייב היא טביעת של ״הנביא״. מיהו הנביא? אלחנן ריינר סובר שמדובר בעצם באתר לציון קברו של יהושע בן נון – סליחה שאני מתרחק מנושא השיחה, רק חשוב לי להבהיר את העניין הזה של הזעזוע של הארץ, הזעזוע הזה, הוא כביכול אותו המפגש של הזרע עם האדמה, ומקורו הוא בזרע עצמו, כלומר באורגזמה הגופנית של אותו פולט זרע שמשחת זרעו ארצה, שאינה אלא זעזוע של הגוף.

בהקשר זה של קימה לתחיה במעמד ביאת המשיח, או יותר נכון ב״חבלי המשיח״, אומר ישעיהו: ״כמו הרה תקריב ללדת, תחיל תזעק בחבליה, כן היינו מפניך ה׳. הרינו חלנו כמו ילדנו רוח ישועות, בל נעשה ארץ ובל יפלו ישבי תבל. יחיו מתיך, נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שכני עפר, כי טל אורת טלך״. הרגע שבו העפר והטל נוגעים אחד בשני, הוא אותו הרגע של תחיית המתים, שגם באופן סמלי נעשית פיזית – האדם הכורע ״גומר״, ולאחר שהמטען האורגזטי שלו נפרק, הוא ״מתנער״ מהעפר וקם, לא לפני שליקק את שלולית הזרע כאשר ילוק הכלב. או כפי שהנחש מלחך עפר, אם נחפש רפרנס לאכילה מפרי עץ הדעת, "ועפר תאכל כל ימי חייך"

צדיק מפורסם שעליו נאמר שפלט את זרעו ובאמצעות האקט הזה תיקן את ספירת היסוד הוא יוסף הצדיק, שבכל פעם שמזכירים את שמו, מדגישים שהוא צדיק, על אף שעבר עבירה חמורה, כביכול, אם לא באשת איש, אז לפחות בהוצאת זרע לבטלה – עם אשת פוטיפר. וכך מסופר במסכת סוטה ל״ו עמוד ב׳, לטענת רבי יוחנן, כשבא יוסף הביתה לעשות צרכיו, התכוון לדבר עבירה, אבל רגע לפני ששכב עם אשת פוטיפר, באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו ״יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?״, ואז קרה מקרה שעליו נאמר: ״ותשב באיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל״. יוסף ראה והזדעזע, וברגע האחרון חזר בו, חזר בו אמנם אבל יעדיין פלט שכבת זרע, לאחר שנכנע במאבק לעצור את השפיכה. ועל כך נאמר, ״ויפוזו זרועי ידיו״ – נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו. העובדה שבאבחה של רגע התחרט, גרמה לו אמנם להוותר רועה, אבל לא רועה של זונות אלא ״רועה ישראל״, שנאמר ״רועה ישראל, האזינה נהג כצאן יוסף״. הוא נותר חקוק על אבני האפוד, דווקא בשל אותו ״אבן ישראל״, ועל אף שמעד ופלט, זו בכלל לא מעידה, ההפך הוא: על אותו המאבק והמעידה נאמר גם, ״אבן מאסו הבונים, היתה לראש פינה״.

המעשה הזה של האוננות נקרא בעגה המקראית ״צחוק״, כלומר מי שמאונן נקרא ״מצחק״, ואכן אחד מאבות האומה שלנו נקרא על שם אותו מעשה שעשה, שנאמר ״ויצא יצחק לשוח בשדה״. יצחק ידע לצחק, אבימלך תפס אותו על חם עושה את זה ביחד עם רבקה אשתו. למעשה, מי שלימד אותו היה ישמעאל. למרות ששרה כעסה, מן הסתם בגלל שחשבה שבן האמה לא ראוי לעשות מעשה כזה קדוש, ושביצחק אמור ״להקרא לאברהם זרע״, ועל כן פקדה על אברהם לגרש אותו. על אברהם נאמר ״לזרעך נתתי את הארץ הזו… והתברכו בזרעך כל גויי הארץ״, דווקא מפני ששפיכת הזרע על הארץ מביאה ברכה. ומיד נאמר ״ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה. כלומר, מובטח לאברהם שיהיה מגע בין זרעו לבין עפר הארץ.

במעמד ההבטחה הזו מסופר לנו על ריב בין רועי אברהם לרועי לוט, ועל הפרידה מהם. מיד אחרי גירוש הגר וישמעאל מסופר שהגר מצאה באר. האטריבוט הזה של הבאר חוזר גם בסיפורי אבימלך ש״עוטפים״ את הגירוש הזה של הגר וישמעאל. באותם הסיפורים, כמו בסיפור של יוסף ואשת פוטיפר, גם יש רגע של כמעט חטא באשת איש, שנמנע ברגע האחרון, ובסופו של דבר בעבור המניעה הזו, מתעשר אבי האומה בהרבה צאן ועבדים. העבדים חופרים בארות, עבדי אבימלך רבים על הבאר הזאת, ובסופו של דבר נכרתת ברית שלום בין הצדדים. אנו רואים כאן אטריבוטים שמשותפים לכל אותם הסיפורים: איבר הברית, אותו איבר שממנו יוצא הזרע הרב, שמתרבה בעבור שמירת הברית. השאלה היא כמובן מה זה אומר ״לשמור ברית״. האם זה אומר להמנע משפיכה, או שמא הפוך, דווקא מי ששופך את זרעו הרב ארצה לעפר, זוכה לברכה שזרעו ירבה כעפר הארץ? לא ברור, וזה בכוונה לא ברור. ולראיה, על יצחק נאמר מיד לאחר שהוא ״שומר את הברית״ ומצחק עם רבקה אשתו, וברגע האחרון נמנע חטא אשת איש ואבימלך מחרים אותו: ״ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים, ויברכהו ה׳״…. ״ויקנאו אותו פלישתים״

פלישתים מקנאים גם במקום אחר בתנ״ך. כשהם שובים את שמשון הגיבור (שעליו נאמר, אולי, ״איזהו גיבור, הכובש את יצרו״?), הם מאלצים אותו לצחק לפניהם מול האל דגון. כלומר, הם מאלצים אותו לאונן מול פסלו, כדי לבייש אותו, וכדי ללעוג לו, לצחוק עליו. כשאדם מאונן מול אנשים הוא נבוך, כי אוננות היא מעשה שיש להסתיר. כמו שישעיהו עצמו אומר מיד לאחר שמספר על שוכני העפר שמקיצים ברגע שטל האורות נוגע בהם: ״לך עמי, בא בחדריך וסגר דלתיך בעדך, חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם״ – כדי להדגיש את החשאיות הזו, ישעיהו מאונן ומתנבא, ומקלל את אויבי ישראל בעוד שהוא מברך את ישראל – בדיוק כפי שהובטח לאברהם אבינו. זוהי שמירת הברית.

ויש להתעכב לגבי הזעם המלווה את ישעיהו בעודו מאונן. גם ירמיהו מספר על עצמו שהוא זועם, ״לא ישבתי בסוד משחקים ואעלז מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני". ירמיהו יושב לבדו, במקום סודי, ו״משחק״, כלומר, עושה צחוק וזועם. הצחוק והזעם באים ביחד. מדוע הוא זועם? אני כנראה בשל העובדה שסוד לא מצליחים לשמור, ורבים לועגים לו על זה שהוא אדם חסר חיים שיושב כל היום ומאונן, wanker. ובגלל זה הוא מקלל את היום שהוא נולד, כי זה לא נעים, ואולי הוא זועם כי הוא מרגיש שתפילותיו לא נשמעות, או כי הוא לא מתברך, נבואותיו הן נבואות זעם וקללות. הוא מתלונן, ״אוי לי אמי כי ילדתני, איש ריב ואיש מדון לכל הארץ לא נשיתי ולא נשו בי כלה מקללוני״. במקום אחר, הוא מתלונן בדיוק על כך, ״ארור היום אשר ילדתי בו יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך״. ולמה? בגלל האוננות, "פיתיתני ה׳ ואפות, חזקתני ותוכל, הייתי לשחוק כל היום כלה לעג לי״.

ירמיהו טוען שהוא נדחף לנקודת תסכול כזו, "כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי". "ירך" היא שפה נקיה לאיבר המין, ומי שסופק על ירכו, עושה בעצם פעולה כפולה: גם מגיע אל סיפוקו, וגם ״סופק את כפיו״ בתסכול (יש לציין: הטיעון הזה מופיע בספרו של אלן אדוארדס, ״Erotica Judaica״). הפעולה הזאת של ״ספיקה על ירך״ חוזרת באותו הקשר כפול של נבואה ושל תסכול גם אצל יחזקאל (כ״א י״ז). גם במגילת איכה (פרק ב׳, י״ד ט״ו) מוזכרות הנבואה, התסכול והמעשה המיני בכפיפה אחת – בעוד שהנביאים חוזים טובות, היא חווה מפח נפש וכל עוברי הדרך ״סופקים כפיים״, ותוהים איך בתולת בת ציון הפכה לזונה. סופקים כפיים זה יכול אמנם להיות אקט של תסכול, אבל ברגע שמדברים על בתולה יפהפיה שהתנוולה והפכה לזונה, רק מתבקש להטעין את המושג ״לספוק כפיים״ בקארמה מינית – הן פשוט באים אל סיפוקם באמצעות בוקאקה…

אז מה, אז כל מה שבנינו עליו תילי תילים, הוא מגדל שמתמוטט, כשמסתבר שלאונן היא מצווה מן המובחר? אז זהו, לפני שחושבים את זה, חשוב לזכור דבר אחד: יש בדת עקרון של טאבו, של דבר שברוב התנאים אסור בתכלית האיסור, אבל בתנאים מאוד מסוימים ובמסגרת מאוד מסוימת מותר ורצוי. מירצ'ה אליאדה מכנה את אותה מסגרת "אקסיס מונדי". המסגרת הזאת היא מסגרת שתחומה במקום או בזמן, ומבחינתנו זה אומר שיש אפשרות לתחום זמנים מסוימים ובתוך אותה קפסולה של זמן לבצע את האסור, וגם להפך, היוצרות מתהפכות, אסור מותר ומותר אסור. אנחנו רואים את הדבר הזה גם ביהדות ובעיקר בהקשרים מיניים, כשקפסולת הזמן הזאת לדוגמא היא שבת קודש, שבשבת קודש אסור לעשות דברים שמותרים בשאר השבוע, ומותר לעשות דברים שאסורים בשאר השבוע (לקיים יחסי מין, לשתות יין, לסעוד את נפשך וכו'). לא יודע עד כמה הדברים האלה אסורים באמת באמצע השבוע, אבל הרעיון הוא שמי שזוכה למעין עולם הבא, מי שבעצם מתעלה לרמה של "בן עליה" ו"מפנים את האסכטון", הופך בעצם את השבוע כולו, את הזמן כולו, לשבת. יום שכולו שבת.

השאלה היא למי מותר לתחום את הזמן, מי נחשב "בן עליה", למי הסמכות "ללחוץ על הכפתור האדום" ולשגר את הפצצה הגרעינית. אפילו בעולם הדימויים המודרני המערבי שלנו אנחנו מדברים על זעזוע של הארץ, בהקשר של סמכות. והרעיון הוא שלא כולם "בני עליה", לא כולם צדיקים, ובטח ובטח שלא כולם "יסודות העולם". לא כולם סופרמן שיצילו את העולם, לא כולם ליקווידטורים שמסוגלים להתמודד עם קרינה גרעינית. רק מתי מעט. ולענייננו, אם מישהו יבין את מה שאני מנסה להסביר כפי שיבין, הוא מסוגל לומר לעצמו: איזה יופי מותר לי לאונן כל חיי. אבל ההפך הוא נכון. רק אם תתעלה למדרגה רוחנית גבוהה כשל צדיק ונביא, רק אם תהיה יוסף או יצחק או משה או ישו או בודהה, רק אז הסקרמנט שלך יחשב "שמירת הברית". אם אתה מאונן כשאין לך את הסמכות, אתה "מקצץ בנטיעות", וחוטא.

מבחינה פסיכולוגית, אני חושב שכל העניין בא לנחם את אותם אלה שמנסים להימנע מלאונן, ומתוסכלים מזה שהם לא מצליחים. יש כאן בעצם את המנגנון של הכישלון וההתאוששות. כאילו כדי לומר שאם נכשלת ונפלת אתה תמיד יכול, להתאושש ולקום מחדש כמו יאצק. על זה בדיוק נאמר "שבע יפול צדיק וקם". כי בהגדרה, צדיק ומי שמתמודד עם השאלות האלה של הוצאת זרע. ובמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×