image 3

פריצת הדרך של בני שנון וקושיה אחת

מחקרו של פרופ׳ בני שנון, ״Biblical Entheogens: A Speculative Hypothesis״ פורסם בכתב העת ״Time and Mind״. כתב עת חדש, מדובר היה בגליון הראשון שלו. כתב העת נוסד כדי להוות במה לתחום נישתי, חריג, גבולי, ולא ממש מיינסטרימי – נסיון להרכיב את החיבור בין מדעי הרוח הקלאסיים עם מחקר התודעה, ״ולהציע נקודות מבט חדשות וגישות חדשות לנוף, למונומנטים, לאנשים ולתרבות. תוך עיסוק בהיבטים קוגניטיביים של דיסציפלינות קשורות-הדדית כגון ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה, פולקלור, סוציולוגיה ופסיכולוגיה, שיכולות לעצב את הבנתנו לגבי אתרים ארכאולוגיים, נופים ותפיסות עולם״

כתב העת היה אמנם כתב עת שעומד בסטנדרטים אקדמיים, כולל כמובן ביקורת עמיתים, אבל העורכים שלו היו דמויות שנויות במחלוקת – לא בגלל אמינותם אלא בגלל תחומי העניין שלהם, הגישה שלהם והמסקנות מפליגות הלכת שלהם: כריסטופר טילי היה מהארכיאולוגיים המובילים שביקש להתחשב בפנומנולוגיה בחקר הארכיאולוגיה. כלומר, במקום לחקור ״מה קרה כאן״, הוא צידד בגישה של ״כיצד חוו האנשים שהיו כאן את מה שקרה כאן״: הוא עמד מאחורי מושגים כגון פסיכוגאוגרפיה ונוף מקודש. הדבר היה בלתי מקובל על הארכיאולוגיים כי הוא בעצם לא היה אובייקטיבי על פי ההגדרה המדעית. טילי ביקש להכניס גם את הפרשנות של הארכיאולוג למחקר, ולהשליך אותה על הקדמונים, לפעמים אף לכפות אותה. בצורה זו, לא היה ניתן להפריך את הטענה הזו, כי היא לא היתה פוזיטיבית.

העורך השני, פול דוורו, כלל לא היה אקדמאי. אפילו לא דוקטור. הוא פעל מחוץ לאקדמיה, וקידם תאוריות שנחשבו על גבול הפסבדו-מדע. הוא אמנם עבד על פי המתודה המדעית, כך שחוקרים יכולים היו להעריך אותו, אבל המסקנות שלו היו ספקטולטיביות, כך שרק מחוץ לאקדמיה הוא יכול היה לקדם אותן. תאוריות לדוגמה: הרעיון שקיימת פסיכואקוסטיקה מקודשת באתרים ניאוליתיים, באופן כזה שהתהודה שהארכיטקטורה שלהם יצרה, גרמה לתופעות נפשיות וטראנס בקרב הנוכחים בהם, או ״קווי ליי״, שלכאורה היו קווי אנרגיה שבמקומות שבהם עוברים, ידעו הקדמונים שיש פוטנציאל לתופעות חריגות שיש לפרש אותן כקדושות. אפילו בלי להסביר מה בעייתי, מובן מה בעייתי בלייחס לקדמונים טכנולוגיות בדיוניות, או מתקדמות בהרבה ממה שאנו מכירים. אבל כנראה שאפשר להבין מהר מאוד כיצד מאמר כמו זה ששנון כתב יכול היה לקבל חיבוק חם דווקא בכתב עת כזה. והוא קיבל. ולא רק חיבוק, אלא גם כותרות בינלאומיות. יש המייחסים את הצלחת כתב העת, דווקא לאותה תשומת לב שקיבל המאמר הספציפי הזה – וכן-או-לא, זה לא משנה את העובדה שבעקבות ההנחות ששנון מראש תיאר אותן כספקולציות, אנחנו נמצאים כאן כיום ומנסים לאשש אותן, ודומות להן.

שנון הגיע כמדען-כוכב בתחום הפנומנולוגיה של החוויה הפסיכדלית, כשכמה שנים לפני כן כתב ספר מוערך על הפנומנולוגיה של האייהווסקה. אבל משהו בדימוייים שעלו אצל המרואיינים שלו, ואצלו עצמו כשפן הניסויים של עצמו, הביא אותו להניח שקיימים דפוסים אוניברסליים חוצי תרבויות בחוויה של ה-DMT. ומאחר שקווים כאלה ניתן לזהות גם בתנ״ך, סבר, אולי גם בתנ״ך השתמשו ב-DMT. אבל מאיפה היה להם DMT? כאן הגיע למסקנה שיש לחפש בפלורה המדברית חומרים שמכילים אותו. והוא מצא. אבל מאחר שכמו באייהווסקה ה-DMT לא יכול לפעול שלא בנוכחות מעכבי מונואמין אוקסידאז, משום שהוא מפורק במערכת העיכול על ידי האנזימים הללו, היה עליו למצוא עוד מרכיב שיסייע לגוף למנוע את הפעולה שלהם ובכך לסייע ל-DMT לעבור את מחסום הדם-מח. גם חומר כזה הוא מצא. ולפיכך, משיש לנו מתכון, אנחנו רק צריכים להוכיח שמישהו הכיר אותו והשתמש בו. באמצעות פעלולים פרשניים, הוא הגיע למסקנה שאכן הדבר היה, אך הוצפן, ובכל זאת היה ידוע למתי מעט, והוא נעזר בפרשנויות נועזות כדי להצדיק את זה.

אחת מהפרשנויות הללו היא של רבינו בחיי בן אשר, מקובל בן המאה ה-13, שהושפע מקבלתו של הרמב״ן. וכך כתב שנון: “רבנו בחיי כותב שהמזונות הטהורים ביותר נבראו בראשית הבריאה כדי לאפשר השגת ידע עליון. הוא קושר זאת במפורש לעץ הדעת המקראי, ומוסיף שידע עליון זה יכול להירכש גם באמצעות שימוש בסמים וברפואות שהיו זמינים בזמנו. גם המן נשא תכונות כאלה”

הציטוט הזה שימש אחר כך מגוון של כותבים שציטטו את שנון, לנפנף בפרשנות של רבינו בחיי, כדי לטעון שהמסורת הפסיכואקטיבית הועברה בירושה ובחצאי רמזים ושרדה עד לעומק ימי הביניים. יש רק בעיה אחת, הטענה שעל פיה פרי עץ הדעת היה סם פסיכואקטיבי, ורבינו בחיי טוען זאת, אינה ציטוט מדויק. לא זו אף זו, פרופ׳ שנון לא ציין במפורש היכן זה נאמר, וגם הדגיש שמי שהציג בפניו את פרשנות רבינו בחיי ביקש ששמו לא יופיע במאמר. אז יכול להיות שלא חיפשתי כמו שצריך, אבל יכול להיות שאני גם צודק. ניסיתי בכל מאודי למצוא את הקישור המפורש בין המן לעץ הדעת אצל רבינו בחיי ולא הצלחתי, הדבר הכי קרוב שמצאתי ולדעתי אם כך זהו הציטוט, הוא הפרשנות על שמות פרק ט״ז, הפרק שבו הוא מדבר על המן. וכך כותב רבינו בחיי:

״ותמצא בכאן, בפרשת המן, ה' פעמים ׳מן׳, כנגד מה שהזכיר בפרשת בראשית ה' פעמים ׳אור׳, וזהו לרמוז כי המן הוא תולדת האור והאור יסוד המן, וכשם שנברא האור ביום ראשון כך תחלת ירידתו של מן היה ביום ראשון. ודרשו (ביומא ע״ה עמ׳ ב׳): ׳לחם אבירים אכל איש׳, לחם שמלאכי השרת אוכלים, דברי ר׳ עקיבא. אמר לו ר' ישמעאל, טעית, וכי מלאכי השרת אוכלים לחם? והלא נאמר ׳לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי׳, אלא ׳לחם אבירים׳, לחם שנבלע באברים, ומזה דרשו רז"ל ׳מחספס׳ בגימטריא רמ"ח אברים, ומכאן שלא היו צריכין לנקביהם שהרי מזונם היה נבלע ברמ"ח אברים שלהם שהיו אוכלים. וכן דרשו רז"ל עוד בפסוק ׳עד אנה ינאצוני העם הזה וגו' בכל האותות אשר עשיתי בקרבו׳, מהו ׳בקרבו׳? בבני מעים שלהם שהיו אוכלים ולא היו מוציאים כלום.

והרמב"ן ז"ל כתב כי כוונת המדרש הזה לר' עקיבא ולרבי ישמעאל הוא ידוע כי קיום מלאכי השרת בזיו השכינה וכמו שדרשו רז"ל ׳ואתה מחיה את כולם׳, אתה מחיה לכלם, ועליו נאמר ׳ומתוק האור׳, שישיגו בו טוב טעם.

ולפי מדרשו של רבי עקיבא, היו אנשי המן ומלאכי השרת ניזונין מדבר אחד, ולכך תפש אותו רבי ישמעאל, לפי שקיום מלאכי השרת הוא באור העליון עצמו ורבי עקיבא היה משים קיום בדבר המתגשם מתולדות האור הנקרא לחם מן השמים, ולדבריו לא היה הפרש בין מזון אנשי המן ובין מזון מלאכי השרת, הכל אחד, ואין הדבר כן. ודע כי מעת שהשיגו ישראל לזיו השכינה על הים מאותה השעה נתעלה נפשם להדבק בתולדותיו שהוא המן והיו ראויים להנתן להם המזון הזה במדבר, ע"כ כוונת הרב עם קצת לשונו. וצריך אתה לדעת כי כשם שהמן היה מאכל גופני, קיים תולדת האור העליון ונתן למקבלי התורה כדי לזכך שכלם ולעלות השגתם בידיעת ה׳ יתברך, כן מצינו מאכלים גופניים קיימים והם בעלי חיים מעותדים לעתיד לבא ועתיד הקב"ה לעשות מהם סעודה לצדיקים, ואולי כי גם הם מתולדת האור העליון, וע"כ הם קיימים… ואין ספק כי אלה הם מאכלים דקים וזכים מחדדים השכל כמן ויותר ממנו שהרי באותו זמן יהיה שפע החכמה שנאמר ׳כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים׳״

כלומר, לפי מדרשו של ר' עקיבא, גם אנשי המן (בני ישראל) וגם מלאכי השרת ניזונו מאותו דבר, המן. כלומר, המן לא היה רק מזון לגוף, אלא מזון אלוהי ממש, כמו שזוכים לו המלאכים. ר' ישמעאל חולק על כך וסובר שמזונם של מלאכים שונה במהותו, כי הם מתקיימים ישירות מן האור העליון, ולא ממשהו גשמי. רבינו בחיי תומך בדעתו של ר׳ ישמעאל וטוען שהמן הוא אוכל גשמי, אך עם זאת, יש בו מקור רוחני מ״תולדות האור העליון״. איך זה יכול להיות? הוא אומר, שישנם מאכלים גשמיים שהם כאלה. הוא לא מציין במפורש סמים, אבל ניתן להבין על דרך המשל. הוא נותן דוגמאות של חיות פלאיות שהקדוש ברוך הוא עתיד להכין מהן את סעודת הצדיקים לעתיד לבוא. גם בעלי חיים אלו, ״שאינם נפסדים״, הם "תולדות האור העליון". לכאורה, מי שישכיל להגיע להשגה שכלית עליונה, יזכה לאכול מאותם המאכלים. והסיבה שהם מתוארים כבעלי חיים, היא משום שיש בהם משהו שיעלה אותם מלהיות סתם ״צמחים״, יש בהם כח חיות. זו הסיבה שגם״אדני השדה״, שהם בעצם צמח, נחשב כבעל חיים. יש הקושרים אותו לדודאים, ויש גם הקושרים אותו לבעל החיים ״ידוע״, שעם עצם מעצמותיו משתמשים לצורך תקשור עם עולם המתים (דהיינו: חווית סף מוות).

אך כאן אני שואל: חלק מהנס המתואר אצל ר׳ ישמעאל הוא שהאוכל ״נטמע באיברים״ ולא צריכים לנקביהם. אבל הדבר בכלל לא נכון עבור אלה המשתמשים באנתאוגנים – לא בדודאים וקל וחומר לא בדמוי-אייהווסקה. בשני המקרים וכמובן ברבים אחרים, אחת מתופעות הלוואי המיידיות היא שהם דווקא כן ״נזקקים לנקביהם״, ובטורבו. שלשולים, כאבי בטן, הקאות והתכווצויות הן תופעות לוואי שדווקא במקרה של הדודאים (לפי אשר טענתי בעבר) מציין התנ״ך ש״כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום״. מדוע אם כן, רבינו בחיי בעקבותיו של ר׳ ישמעאל טוענים בדיוק הפוך? איני יודע, והדבר מפיל את כל הדרשה. או שמא זוהי חלק מההצפנה? ולמה בעצם שיקודדו את זה?

(תשובה אפשרית: ההפרשות המוגברות מתקיימות דווקא בשימוש מזדמן, באנשים רגילים עם תזונה שגרתית, אולם יתכן שבצריכה מתמשכת אדם צורך פחות ופחות מזון גשמי רגיל ובסוף התהליך נגמל ממנו לגמרי בדיוק כמו תזונת פראנה, שזו תופעה קיימת וידועה. בקיצור בתהליך ובחניכה וביחידי סגולה מגיעים למצב שבו אין אכילה ושתיה ואין הפרשות. אחרי הכל מדובר בסרוטונין ובקולטני סרוטונין שמפתחים סבילות)

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×