הזרע האנושי כהפרשת גוף הוא דימוי לשיקוי פסיכדלי, אבל הוא גם אנלוגי לנוזלים היורדים מהשמיים ומפרים את האדמה. כשמדובר בחורף, זה הגשם. הגשם מסמל את מעגל השנה, בין יום שוויון ליום שווין. ביום השוויון הסתווי היום מתחיל להתקצר, והלילה הופך לרובה של היממה. ביום השוויון האביבי, היום מתחיל להתארך והופך לרובה של היממה. מאחר שאנחנו מדברים על ניגוד בין יום לבין לילה, החורף מקביל ללילה, כשאין שמש, וכשיש יותר לחות, והקיץ מקביל ליום, כשיש שמש. המעבר בין הלילה לבין היום, השחר, מסמל לא רק את הזריחה אלא בעיקר את הרגע שבו מתגלה הטל על הקרקע. מכאן: הגשם אינו אלא אנלוגיה לטל.
ואכן, הטל לא פוסק כל השנה. למעשה, דווקא בקיץ הטל מופיע הרבה יותר, משום שבחורף התנאים האקלימיים לפעמים מביאים לכך שהטל לא ניכר: כשיש עננות, כשיש רוחות, כשיש קור – האוויר הלח לא יתעבה וטל לא יווצר. הוא צריך את השמיים הבהירים, את היום החם שיאפשר קרקע קרה במשך הלילה, ודווקא אז נוצר הטל. הטל, הוא למעשה ה״גשם״ של הקיץ, ומאחר שהגשם הוא הגשם של החורף, אנו רואים רציפות לאורך השנה, אך מחזוריות על פני הימים, את אותה מחזוריות שסומלה כשהחורף הפך ללילה, אך הפעם כפי שהיא: במעבר מהלילה ליום, בשחר, מתגלה הטל. הטל, לפיכך, הוא המפרה.
הטל נוצר כאשר אדי מים באוויר מתעבים על משטחים שהטמפרטורה שלהם יורדת מתחת לנקודת הטל. כל משטח קר מספיק יאסוף טל, הצמחים אך גם הקרקע, בעיקר אם פני הקרקע חשופים לשמיים וקרירים בלילה. באזורים יבשים, הטל הוא אפילו מקור מים משמעותי לקרקע, והוא הלכה למעשה מפרה. הוא מעלה את הלחות בשכבת הקרקע העליונה, משפר את תנאי הנביטה, ומונע ייבוש מוחלט של אדמות חוליות. המטאפורה על ההפריה מבוססת על פיזיקה. הטל נחשב כזרע האלוהי, והאדמה ככלי הקיבול.
האדמה נמצאת למטה, והשמיים למעלה, כך שבעצם יש לנו כאן דימוי של בני זוג ששוכבים בתנוחה מיסיונרית שבה הגבר המפרה למעלה והאישה המופרה למטה, וזה יהיה המודל שישמש, באופן כללי, את המחשבה הפרימיטיבית ביחסי מין – חוץ מכמובן כשיש תנוחות אחרות. וכפי שכולנו יודעים, הן קיימות. לדוגמה: דוגי סטייל, שהיא מין תנוחת כריעה והשפלה. והמונח השפלה לא סתם קשור ביחסי שליטה ונמצא בהם בשימוש. כי יש כאן פוליטיקה של המינים: זה שנמצא למטה הוא בדרך כלל הנשלט, זה שנמצא למעלה הוא השולט. ובדוגי, זה המושפל (במובן שמשפיל מבטו וכורע) הוא הנשלט, וזה המשפיל הוא השולט.
בנקודה זו אנחנו לא נוגעים רק בפוליטיקה של המינים, כי למעשה משחקי שליטה הם תופעה אוניברסלית שבה הכנוע משפיל את עצמו בפני השליט. לתנוחה הזו קוראים למעשה השתחוויה. והמשתחווה באופן כללי הוא הפסיבי והכנוע, שמצפה לפעולה אקטיבית מיטיבה של מי שהוא שח וקד בפניו. הוא ״משתחווה אפיים ארצה״, דווקא מפני שהאף שלו נוגע בארץ. אבל אף במשמעות המקראית הוא לא רק חוטם, אלא החלק הקדמי של הפנים, לעיתים אפילו כל הפנים. כשיש לך ״חרון אף״, לא רק האף שלך כועס, אלא הפנים כולם. או יותר נכון, המצח כחלק מהפנים הוא מין ״אף שני״, ולכן להשתחוות ״אפיים״ זה להצמיד גם את האף וגם את המצח – לנשק ממש את הקרקע: פנים אל פנים. ומה קורה אז? העפר מהקרקע, ובעיקר כשהוא לח, נדבק אל המצח, וכשהאדם קם מהתנוחה ההשתחוותית הוא מגלה פתאום ״אפר על ראשו״.
אנו רואים בתנ״ך שלעפר יש כמה הוראות, אבל כולן קשורות לאחד משני רגעים: הרגע של הלידה והרגע של המוות, או לפחות הרגע של ההשפלה. כבן תמותה אתה גם ככה אפס, אבל אתה יכול להפוך לאפס גם אם לא תמות פיזית. כשאתה מבוטל, ונרמס, הורגים את הכבוד שלך. עפר הוא אמנם סמל של פריון, אבל גם של ביטול, אפסיות עד כדי איון. ואולי שני הדברים הללו כרוכים האחד בשני, לפחות כשמסתכלים על תנוחת ה״דוגי״, כשבה את/ה גם מופרה, וגם מושפל.
השניות הזו של לידה ומוות מתבטאת היטב גם בדימוי שבו אדם נוצר מן העפר ואל העפר ישוב. העפר מזכיר את השבריריות של האדם, את פגיעותו ואת קוטנו מול מה שגדול ממנו. אברהם אומר “ואנוכי עפר ואפר”. איוב מתאר את עצמו “לאפר אשכב”. כשאתה משתחווה אתה הופך לעפר בעצמך, וכשאתה בא מן העפר וחוזר אל העפר, הכוונה היא לא רק שבתחילת ימיך אמא שלך הוציאה אותך מהבטן וכל הדם שלה נשפך על האדמה, ואם המיילדת לא היתה תופסת אותך גם אתה היית נופל על האדמה. והכוונה לא רק לכך שאחרי שתמות יקברו אותך ויחזירו אותך אל אותו הבור החפור, כשעפר מכסה אותך. הכוונה היא יותר, שנולדת בתנוחה של עובר, כלומר כפוף ומשתחווה, כשאמא שלך בעצמה היא בתנוחת כריעה – ואתה תמיד צריך לזכור את יום מותך, ״ממנטו מורי״, כי בסופו של יום אתה עדיין כאין וכאפס, בטח אל מול מי שגדול ממך, שמולו כל ההוויה שלך היא התבטלות והשתחוויה, וכדאי שתזכור את זה.
השתחוויה עמוקה נתפסת כמחווה של כניעה, יראה והכרה ביחסי כוח. אנחנו רואים זאת בטקסים דתיים מול אל או כוח עליון, בחצרות מלוכה, או במפגשים חברתיים שבהם ההיררכיה מוגדרת היטב. הגוף מתכופף, ובכך מבטא את הסדר, החברתי או הקוסמי. המפגש של העפר והטל הוא אותו הסדר, כשאתה מפגיש ביניהם, אתה למעשה מתחבר עם הסדר הזה או מקיים אותו. ביוון העתיקה ההשתחוויה הזו נקרא ״פרוסקינזיס״, והיא סימלה הרבה יותר מיחסי כח, כי מי שהשתחוו לפניו, השליט ההלניסטי, היה כמעט אל חי. היוונים שאפו לראות עצמם כאזרחים חופשיים ולכן ראו במחווה זו מעשה משפיל, והעובדה שהוא מקובל אצל ברברים, הפכה את הברברים ליצורים שפלים. אכן, אצל כל מי שאינו יווני, ועל כן ברברי, מנהג ההשתחוויה בפני סמכות היה מקובל, והמלך היה נחשב כממלא מקומו של האל וכשומר הסדר הקוסמי.
ביוון העתיקה גם יחסי המין היו בעצם משחקי שליטה, ומי שהיה פסיבי, ובעיקר מי שהיה בצד הנחדר בתנוחת הדוגי, בדרך כלל סימל את זה שנמוך יותר בהיררכיה. גברים נחדרים נחשבו מבחינה זו לנשים, molles. הפסיבי, כאמור, הוא הכנוע והמבוטל.
המעניין הוא שלא בתרבויות מערביות העמדה הפסיבית לא נחשבה תמיד ככנועה כי גם כפסיבי יש לך שליטה בנעשה. למעשה, גם האקטיבי אינו שליט יחיד, ובטח לא בלעדי. יש לו, ל״אדון״, תלות ב״עבד״, וללא ה״עבד״ הוא לא יכול להקרא ״אדון״ – אני משתמש בכוונה בטרמינולוגיה של הגל, כדי לומר במילים פשוטות: השולט שולט רק אם הנשלט נשלט, ולנשלט יש את הזכות לקרוא עליו תיגר, בין אם הוא מסרב להכנע, ובין אם ״שולט על הקצב״, כי לטנגו צריך תמיד שניים. הנשלט שולט בשולט על ידי שהוא נשלט על ידיו. השולט נשלט על ידי הנשלט, כי הנשלט בסופו של דבר הוא זה שצריך לקבל את המרות, ובמעשה קבלת המרות יש גם היבט אקטיבי.
במילים אחרות ופשוטות יותר, רוצים אנו לומר, ברגע שאדם משתחווה ויורד לעמדת דוגי, הוא לא משפיל את עצמו אלא יותר מכין את הקרקע להיות בעמדת נחדר, ו״לקבל את השפע האלוהי״. ה״חדירה האלוהית״ לא יכולה להתבצע בלי שלפין האלוהי יש לאן לפלוט את הזרע שלו – ובכך בעצם הצהרת השליטה של המשתחווה הכנוע. חווית ההתגלות, יחסי המין המטאפוריים בין המגלה למתגלה, אינם אלא דינמיקה של סאדו-מאזו בין ה״סאב״ ל״דום״, כשבהם שני הצדדים משחקים במהלך אותו האקט את שני הצדדים. בעגה של ה-BDSM קוראים לזה ״סוויץ׳״. זה לא הופך אמנם את המשתחווה ל״ורסטילי״, שמסוגללהיות גם חודר וגם נחדר. הוא עדיין נחדר בלעדית, אבל בפועל הוא גם דום וגם סאב בו זמנית.
אך מאחר שאנו מדברים כאן על חוויה פסיכדלית, ועל ההשתחוויה כהידמות לכלב. זה לא רק בגלל שאתה בעצם מידמה לכלבה שמקבלת מאחורה, ואגב, גם בתורה התנוחה הזאת קרויה כך, שנאמר ״לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה׳ אלוהיך״ – הקדשים נקראו במזרח, ככלל, ״כלבים״, על שם התנוחה שבה קיימו את יחסי המין שלהם, וגברים מסוגלים רק בדוגי. אבל כאמור, לא רק בגלל זה. כלב הוא זה שמשתחווה, בעיקר כשהוא יורד למצב של שתיית מים, ואם תרצו להגג ברטוריקה פסיכדלית אז אם ההשתחוויה כדוגי אנלוגית לשתיית משקה פסיכדלי, אז זה בעצם ״מצב 2״, אתה כורע ומשתווה ״כאשר ילוק הכלב״. כולנו מכירים את מבחן הקבלה לצבא גדעון.
בפוסט קודם דיברנו על כך שחלק מהאנלוגיה של הזרע לטל היא בגלל הברק שלהם, ולאנלוגיה הזאת נכנסת גם אבן חן, ובעיקר בצורה שלה כפנינה שבוקעת מתוך צדפה שהיא מין איבר מין נשי. ביוונית ״מרגריטרי״ (μαργαριτάρι), ובעברית ״מרגלית״. המרגלית נחשבה כתוצר פלאי של זרע אלוהי, כביכול, אל הצדפה. הצדפה נפתחת בלילה בזמן ירח מלא, ומקבלת את אור הירח, שהוא ״זרע הדרקון״. הצדפה היא ״ביצת הירח״, והמרגלית למעשה בוקעת ממנה. כלומר, מכאן, שחציבת אבני חן באופן כללי, ובעיקר הרגע הזה שבו אתה חורץ את הסלע ומפיק מתוכו את אבני החן – מה שנקרא groove, הוא אותה ״ההזרעה״, יצירת המרגלית. זו ההתגלות, ולמעשה אותה החוויה שקולה לעור פיזי רב שאתה משיג כתוצאה מרוב הזהב והיהלומים שאתה משיג כחוצב.
וכאן נגיע למדרש החביב בטקסט הזוהרי על משחק המילים בין המרגלא, המרגלית, לבין הפסוק ״ותגל מרגלותיו ותשכב״ בספר רות, המתאר את הצורה שבה רות ניסתה לפתות את בועז, כשניגשה חרש בשעת לילה אל המקום שבו ישן, הרימה את השמיכה, ונשכבה תחתיה, כדי לרמוז לו ״שיפרוש כנפיו עליה״. בועז מתעורר, נחרד, ורות צריכה להסביר לו במפורש את כוונתה, עד אשר ייעתר.
תיקוני זוהר, נ׳ עמ׳ ב׳ כותב, בתרגום חופשי לעברית:
"באותו זמן נחשב הדבר כאילו העולם נברא, והאורות מסודרים כראוי... באותו זמן הנשמה שהייתה דחוקה בין הרגליים, זהו שכתוב: “ותגל מרגלותיו ותשכב” – הנשמה חוזרת אל הלב, שהוא בדמות ירושלים. באותו זמן הלב רואה: “ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך”. הלב שומע, כי העבודה והכרובים חוזרים לבית המקדש, ככתוב: “וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים”. כל העננים (שהם רומי רבתי ורומי זעירא) המכסים על התפילות – נסתלקים, והעיניים מאירות, שהן בית ראשון ובית שני, שבהם עולות התפילות. כשישראל מלוכלכים בטינופם של שאר העמים, הנשמה, שהיא השכינה, אומרת: “אל תראוני שאני שחרחרת”, ובתפילה נופלת, ככתוב: “נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל”. וכשהיא נופלת ושוכבת לעפר בין הרגליים, וכבר ביארו זאת בעניין: “ותגל מרגלותיו ותשכב”, היא מתפללת לקב״ה שיקים אותה מן העפר. זהו שכתוב: “ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה”. באותו זמן: “ויחרד האיש וילפת”, זהו “ה׳ איש מלחמה”. מהו “וילפת”? כמו שנאמר: “ילפתו ארחות דרכם”. באותו זמן יבוא הקב״ה ויאמר לה: “ליני הלילה והיה בבקר” – “ליני הלילה” שהוא השמאל, ו“בבוקר” הוא רחמי הימין, שמשם מאיר האור, ככתוב: “הבקר אור”. אם יגאל אותך “טוב” -יגאל; כלומר, אם ישראל יעשו מעשים טובים כדי להעלות אותך מבין הרגליים כראוי – ייגאלו על ידי ישראל העליון, שהוא בעלך, והוא “טוב”. ואם לא יעשו מעשים טובים - “וגאלתיך אנוכי”..."
כלומר. כל האקט האירוטי הזה, שהוא הכנה ליחסי מין, מקביל לבריאת העולם. ובמסגרת זו העולם משפיל עצמו לרמה של תוהו ובוהו, דווקא על מנת להברא. כך בעצם האישה (או הנחדר, לצורך העניין) משפילה עצמה לתנוחת דוגי, דווקא על מנת להיחדר. זו המהות של הגלות של עם ישראל, כל הירידה הזאת היתה על מנת שתהיה לשם עליה, הגאולה השלמה של ישראל. רות במקרה הזה מסמלת את השכינה, והצורה שבה היא מגלה את מרגלותיו, היא בעצמו משחק מילים לא רק על מרגלית אלא גם על גילוי, כלומר היא מכינה את עצמה לחדירה, והופכת בעצמה לכלי קיבול לקבלת השפע האלוהי. כלומר, כל הכניעה וההשפלה אינן אלא מנגנון שער לקראת ייזום ההיירוגמיה, הזיווג העליון. הדבר קורה באמצע הלילה, ובועז דוחה את ביצוע יחסי המין הללו (שכמובן לא מדווחים במפורש) עד שיעלה הבוקר, כלומר לשחר עצמו, הרגע שבו יעלה האור, והטל יפגוש את העפר. אגב, המדרש ממשיך וטוען שבדיוק משום כך צריך להתפלל את תפילת שמונה-עשרה בהנץ, כי 18 ברכות שהן ״חי״ הן כנגד מה שאמר בועז ״חי ה׳ שכבי עד בוקר״, כש״חי״ הכוונה לקדוש ברוך שהוא עצמו ״חי עולמים״. ואכן, כפי שכבר הדגים יהודה ליבס, במרכזו של פולחן השחר היהודי, עומד באמת אותו המיתוס על התרנגול שמעיר את בני הזוג ה׳ ו״איילת השחר״ שאינה אלא השכינה, לקיום הזיווג הקדוש ופליטת הזרע המקודש בדיוק באותו ״הנץ״.
אסכם ואומר: הסקרמנט של אותם מיסטיקנים פסיכונאוטים שביצעו ״תרגולים״ שונים על מנת להגיע לאקסטזה נבואית, כלל השתחוויה שהיא בעצם הכנה גופנית לסימולציה של חדירה אלוהית. הדבר הזה השתמר בין השאר באיסלם, שם הוא נקרא ״סוג׳וד״, שמשמעותו קיום ה״איסלם״ – איסלם, מילולית, הוא ״כניעה״, התמסרות ל״חדירה האלוהית״. אבל, מסתבר, הסקרמנט הזה היה רק חצי מהטקס. מי שמפשפש היטב בכתובים בתנ״ך, מוצא שלטקס הזה היה גם חצי שני, שכלל מגע פיזי של הטל בעפר – או של הזרע באדמה, גם הוא באמצעות סימולציה והכנה גופנית. הווה אומר: אוננות ושפיכת הזרע לאדמה, בצורה כזו שהוא ייספג בעפר. ועל כך – בהמשך.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה