image 14

יחסי מין כטכניקה אפשרית קדומה לשינוי תודעה

הטקסים הדתיים הם בעיקרם מאגיה סימפתטית. מנסים להידמות לאל ובאמצעות כך להדבק בו, וכך בעצם מנסים לשחזר את הפעולות של האל, כשבראש ובראשונה פעולת הבריאה. מאחר שאלוהים ברא את העולם באמצעות הדיבור, מדברים. מאחר שאלוהים ברא את העולם באמצעות קורבן ונתיחה, מקריבים ומנתחים. ומאחר שאלוהים ברא את העולם באמצעות עיבור עצמי…. מאוננים. מאחר שאלוהים הוא דו מיני, אז כנראה שהוא התפצל, ואז מקיימים יחסי מין מקודשים ומתאחדים בחזרה. ואם אלוהים אינו דו מיני, אז מקיימים יחסי מין חד מיניים. ואם אלוהים אינו דו מיני, אבל לא ברור מאיזה מין הוא והוא ממין שלישי… מקיימים יחסי מין עם מישהו שהוא מאותו המין השלישי: טרנסווסטיט, אנדרוגינוס, טרנסקסואל, גאלי, קורגארי, אנראיי, Two-Spirit, קדש, יו ניים איט…

במסורות רבות, הבריאה הראשונה נעשתה מתוך עיבור עצמי, או מתוך התרקמות פנימית. כל מסורת פירשה את זה בדרך שלה, אבל בגלל שבמחשבה האנושית לא ניתן להתעלם מהקונוטציה המתבקשת למין, ומאחר שגם אם תנסה להיות חסוד ולהפוך את הדבר הזה למשהו לא מיני, איך שהוא הדיון תמיד יחזור להיות מיני, אז גם בדתות שבהן יש מנגנון של דיכוי ליבידו, או לפחות התקה שלו לאנרגיה אחרת, יש מיתוסים כאלה. כמו לדוגמה היהדות.

אז במסורת המצרית אתום ברא את העולם על ידי אוננות ופליטת זרע/רוק. ההינדואיזם מתאר את פעולת הבריאה של שיווה דרך טיפת ״בינדו״, טיפה מיקרוקוסמית של זרע קוסמי. בחלק מהמיתוסים העולם נברא מנחש שעיבר את עצמו באמצעות מה שנקרא ״פרתנוגנזה״ (עיבור בתולין), והטיל ביצה. כיצד עיבר עצמו הנחש? באמצעות אכילת זנבו, שזה בשפה נקיה, מין אוראלי עם עצמך. מה שנקרא ״אורבורוס״. הנחש, גם כקונוטציה של ידע עליון ודיבור חרישי, וגם כקונוטציה למי שזז גם לאחר שהוא מת, ולכן כביכול הוא חי גם במצב מוות, גם כשהוא נקטע באמצע, וזוחלים או לטאות, בכלל, גם אחרי שמאבדים את הזנב שלהם, הוא גדל מחדש. כך, גם לאחר שביתרת גופה ושיחזרת את בריאת העולם (כפי שמרדוך עשה לתיאמת, נחש בפני עצמה), במקום למות היא עדיין חיה.

גם ביהדות המיתוס הזה של עיבור עצמי קיים. תורת הצמצום היא כזו, אור אינסוף צמצם את עצמו כדי לפנות מקום לבריאה. ספירת החכמה מעברת את הבינה, שהיא גם רחם עליון ושם מתרחשת ההתהוות הראשונה. במדרש מובא שבבריאת העולם, כשרוח אלוהים ריחפה על פני המים, מדובר היה בעצם ביונה שדגרה על ביצים ובמקום שתמחץ אותן, שמרה על מרווח בטיחות ״כמלוא נימא״ שאפשר להן להוותר שלמות, כך שלמעשה היא ריחפה מעליהם. ואמר בן זומא: צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלוש אצבעות בלבד, שנאמר: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים", כיונה זו שמרחפת על בניה ונוגעת ואינה נוגעת. ובקיצור, גם אם תנסה לטשטש את היסודות המיניים, במיתוס המצרי העליון שנוגע ולא נוגע בתחתון, הם גב ונות שנמתחו האחד מעל השניה בתנוחה מיסיונרית. נות נמתחה כקשת מעל גב, כאשר הם נמשכו זה לזה באהבה עזה, אך הופרדו בכוח על ידי אל השמש רע כדי להפריד בין שמיים לארץ. שוב לא הורשו לגעת, אך עדיין היו בקרבה מתמדת, נוגעים ואינם נוגעים.

כאמור, אתום ברא את העולם באמצעות אוננות. אבל הוא גם נברא על ידי עיבור עצמי. בראשית היה רק נון, ים אינסופי של כאוס מימי. מתוכו עלתה גבעה ראשונית בשם בן-בן ועליה הופיע אתום. על גבעה זו אונן אתום, ופלט את זרעו, וכך נבראו שו שסימל את האוויר, ותפנות שסימלה את הלחות. האוויר שנפלט הוא אנלוגי למילה, הבל פה שיוצא מהפה או נשיפה (ואתם יכולים לקחת את זה גם לכיוון של עישון). מצד שני הוא גם אנלוגי לעיטוש, פליטה בלתי נשלטת מהגוף ואפילו יריקה לא רצונית. שזה בעצם דימוי יפה לפליטת זרע. וגם תפנות אנלוגית לפליטת זרע, הוא-הוא הלחות. מצד שני, לחות היא גם טל, נשוב לכך אולי בפעם אחרת. כשאתה נושם על משטח זכוכית, תגלה אדים שהם גם אוויר וגם לחות. ואולי הכוונה בעצם לקוויף או פלוץ.

מכל מקום, שו ותפנות הם תאומים זכר ונקבה. הם עצמם מזדווגים, ומולידים את גב ונות. גב ונות אינם נולדים ישירות מהאוננות של אתום, אך הם נולדים כתוצאה מיחסי המין הראשונים. ההתפתחות של העולם היא על ציר של עיבור עצמי ← אוננות ← יחסי מין זוגיים. במערכות מיתולוגיות אחרות השלבים הללו מסודרים מעט אחרת, והעולם מתפתח על ציר שבו מתחיל מיחסי מין זוגיים, ומתפתח דרך סירוס, שבעצמו מתברר כעיבור. במיתולוגיה היוונית, אורנוס (השמיים) שוכב תמידית על גאיה (האדמה), אך מונע ממנה ללדת. גאיה יוצרת חרמש ונותנת אותו לבנה כרונוס, שחותך את איבר מינו של אורנוס וזורק אותו לים. מהטיפות שנופלות על גאיה נולדים יצורים נוספים, ומהזרע שבים, נולדת אפרודיטה. כרונוס יורש את כוח הבריאה, עד שהוא עצמו מסורס על ידי זאוס.

והסירוס של זאוס, גם הוא סיפור בפני עצמו. כרונוס מקבל נבואה שעל פיה אחד מבניו יפיל אותו (או יסרס אותו) כפי שהפיל (או סירס) את אביו. כדי למנוע את גורלו, כרונוס בולע כל אחד מילדיו מיד כשנולד. יש כאן אנלוגיה לא רק למין אוראלי אלא לבליעת זרע. הרה, הדס, פוסידון, הסטיה, דמטר – כולם נבלעים אל תוך גופו. ריאה אמם ילדה אותם, אבל לא מצליחה למלט אותם לפני שהם נטמעים באביהם. כשזאוס נולד, ריאה ברחמיה מצליחה. היא מוסרת לכרונוס אבן עטופה בבד, כאילו זה הילד. אולי הכוונה לזרע שהקריש והתמצק, לאחר שנחשף לאוויר והתייבש. זאוס מוסתר במערה באי כרתים, וגדל שם בסתר.

כאשר זאוס גדל, הוא יוצא למסע להפיל את אביו. המאבק מתרחש בשני שלבים: זאוס נותן לכרונוס שיקוי הקאה שגורם לו לפלוט את אחיו מהבטן. בהמשך זאוס מכה את כרונוס עם ברק, ובאמצעותו מביס אותו. הזרע מסומל באור, ופליטתו לפיכך היא כמו שיגור של קרן לייזר, כשהאוננות היא סחיטת ההדק של הרובה. ובאמצעות הקרן הזו, שחותך בחיתוך מדויק, וכוונה אל איבר מינו של כרונוס, כרונוס מסורס. וזו אולי גם מוטיבציה זהה לברית מילה, כפי שציינתי בפוסט קודם. בכל מקרה, סירוס כמוהו כביתור, וכביתור של ״זנב נחש״, ובאמצעות אותו הסירוס, המסרס זוכה בכח הפוריות של המסורס. שוב, אנו רואים, כיצד העולם נוצר באמצעות ביתור. גם אדם וחווה בעצם היו לפי המדרש יצור אנדרוגיני, שלבסוף בותר. ולאחר שאדם נברא, הוא עצמו הקריב קורבן ראשון וביצע לאחר מכן סעודה. ולעתיד לבוא, כמיטב השיבה הנצחית, החיה שהוקרבה בסעודה הראשונה, שהיתה למעשה חלק מצמד תאומים, התאום השני יוקרב וייאכל. אלה הם שור הבר, או הלוויתן וזוגתו, או נחש בריח ונחש עקלתון – כל אחד בשמו.

אבל נתרכז לרגע במיתוס המסופוטמי, שגם היא מדברת על מלחמה קדומה (תיאומאכיה) כתוצאה מדיכוי מיני שסופה בביתור. תיאמת ואפשו אהבו לקיים יחסי מין, והיחסים הללו הפיקו וולדים לרוב. אבל הילדים עשו רעש והפריעו להורים להמשיך ולקיים יחסים. אפשו התעצבן והחליט להשמיד את ילדיו, כדי שיהיה לו שקט ויוכל להמשיך ולעשות סקס אינסופי. אאה, בעצת אלת החוכמה, החליט לסכל את תוכניתו של אפשו והחליט להרוג אותו. אולי לסרס אותו כדי שלא יוכל לשכב עם תיאמת. התוצאה היתה, בכל מקרה, שתיאמת לא יכולה היתה להמשיך לשכב עם אפשו והיתה מדוכאת מינית. היא החליטה לנקום ולהלחם. מרדוך, בנו של אאה, מתייצב מולה ולבסוף מנצח אותה. הוא לוכד אותה באמצעות רשת קסמים, ואז יורה חץ קטלני לתוך גופה של תיאמת, שחודר את ליבה וממית אותה. כך הוא יכול לבתר את גופה, ולברוא ממנה את העולם. החץ שנורה, כמובן, גם הוא מטאפורה לפליטה וירייה של זרע.

מוטיב הביתור הזה חוזר גם במערכות מיתוסים אחרות. במזמור הפורושה מה־Rig Veda, פורושה הוא אדם קוסמי (Primordial Man), אשר נשחט ונחתך לחלקים, ומחלקיו נברא העולם וגם ארבע הקאסטות. הקורבן הזה הוא א-מיני, אך קשור בקשר עמוק לרעיון של הקרבה עצמית שמולידה הכל, כמיטב המסורת ההינדית. במיתוס הנורדי, ימיר הוא הענק הראשון, שנוצר מהקרח והאש הראשוניים. מהזיעה שלו נוצרים הענקים הראשונים. האלים אודין, ושני אחיו, וילי ו-וה, הורגים את ימיר ומבתרים את גופו, ובוראים ממנה את העולם. במצרים, אוסיריס, אחיה ובעלה של איסיס, נרצח על ידי אחיו סת, שחותך את גופו ל־14 חלקים ומפזר אותם. איסיס אוספת את האברים ומחייה אותו לרגע קצר, למרות שאת איבר מינו היא לא מוצאת. אז היא מחליטה ליצור לו תותב, במקומו, ומקיימת איתו יחסי מין, וכתוצאה מכך היא היא מתעברת ויולדת את הורוס – שוב, ביתור, סירוס ודילדו קסמים. אני מקווה שהרעיון הובן.

מאגיה סימפתטית (Sympathetic Magic) היא מושג שטבע ג'יימס פרייזר ב־"ענף הזהב" (1890), והיא מבוססת על הרעיון שיש קשר בין פעולות סמליות לבין תוצאות מציאותיות. היא כוללת שתי צורות עיקריות: חיקוי והידבקות. החיקוי מדמה את הפעולה של התוצאה הרצויה. ההידבקות היא שימוש במושא הקסם, מתוך אמונה שהוא נושא אנרגיה או מהות כלשהיא שהמאגיקון רוצה לרשת. במובן זה, אם אתה מאונן או מוציא זרע, אתה רוצה לשחזר את בריאת העולם. אתה גם רוצה להידבק באובייקט או בישות שנקראת זרע כדי לרשת את האנרגיה שלה. אנרגיה של מה? של פריון, של אורגזמה, של אקסטזה, של התגלות, של נגיעה בנצח – וכו׳ וכו׳. בטנטרה, אגב, האנרגיה הזאת נקראת קונדליני, ופירושה… הנחש הכרוך (कुण्डलिनी). ולא בכדי. וכשאתה מבצע את ה״תרגולים״, אתה ״מעורר״ אותו, ולא רק אותו אלא את האנרגיות של הדינמיות ביקום. שקטי ושיווה – הפוריות והתודעה. אבל אנרגיות זו טרמינולוגיה ניו אייג׳ית, המוטיבציה המקורית של הטנטרה היא כמובן מאגית. אתה לא מעורר אנרגיה, אלא דבק באלים ו״מתכנת״ אותם. פליטת הזרע אינה אלא תכנות של מכונה קוסמית, ובאמצעות מאגיה סימפתטית אתה גם כותב את הקוד, גם מקמפל וגם מריץ.

הסיבה שאני מזכיר את הקונדליני, היא מפני שמסתבר, כך כתב החוקר הקווירי רנדי פ. קונר (נפטר: 2022) בספרו ״Blossom of Bone – Reclaiming the Connections Between Homoeroticism and the Sacred״, שבטנטרה השתמשו כדי לעורר את אותו הקונדליני בטכניקות של מין אנאלי. הסיבה כנראה נעוצה בכך, שמין אנאלי מגרה את המולהדרה צ׳קרה, שנמצאת בבסיס עמוד השדרה, בקרבת פי הטבעת. המולהדרה צ׳קרה היא הצ'קרה הראשונה מתוך שבע הצ'קרות המרכזיות במסורת ההינדואית והיוגית. היא נמצאת בבסיס עמוד השדרה, באזור הפרינאום (בין איבר המין לפי הטבעת), ולכן לעיתים מתייחסים אליה כאל הצ'קרה של "שורש הגוף".

הצ׳קרה מיוצגת לרוב כפרח לוטוס, ולכן אם רוצים לעורר אותה ולהעלות את הקונדליני, יושבים בתנוחת לוטוס. התנוחה הזאת היא גם יציבה ומאפשרת לבצע מדיטציה, אבל, גם, ובעיקר, מותירה את עצם הזנב חופשיה ואת הפרינאום במנח ניטרלי. עצם הזנב והפרינאום הם אזורים עשירים בקצות עצבים פרה-סימפתטיים שמחוברים למערכת האוטונומית. כאשר אין דחיסה בעצם הזנב והפרינאום משוחרר, זה מסייע להורדת קורטיזול (הורמון סטרס) ומעודד שחרור אנדורפינים (Kavitha et al, 2024 וכן Katuri et al, 2016). חשוב לציין שאין הוכחה ישירה לכך, והדבר מבוסס על קורלציות ובדיקות אמפיריות.

במחקר, גם קיימות עדויות חלקיות לכך שמגע מיני אנאלי עשוי לעורר תגובות נוירוכימיות כמו שחרור אנדורפינים, הפעלת אזורים במוח (כגון האינסולה וה-cingulate cortex) ושינוי בדפוסי גלי מוח. מין, בלי קשר לאיזה סוג, גורם לשינוי במתח עצבי, שחרור אופיאטים אנדוגניים, ופעילות בקליפת המוח הרגשית והסנסורית (Ellero and Cast, 2020 וכן Zussman and Pierce, 1998). גם כאן, הטענות הללו נסמכות על מודלים אינטגרטיביים ולא על ניסויים ישירים במעבדה. יש בסיס תיאורטי עם תימוכין חלקיים, אך לא מדובר בראיות קליניות חד-משמעיות ממחקר מבוקר ישיר.

כך, בעצם, מסתבר שכל הרעיון של הטנטרה, וכל הרעיון של קיום יחסי מין, אינם רק מאגיה סימפתטית שמטרתה לעודד פריון באמצעות חיקוי המעשה האלוהי והזיווג המקודש, אלא יש לה עוד אפקט נוסף, תודעתי. זוהי למעשה טכניקה קדומה לשינוי תודעה, שהיו מבצעים ״מתקשרים״ קדומים בדרכם להתנבא – לעיתים בנוכחות סמים או אפרודיזיאק, שהיתה להם פעולה כפולה: גם ממריצים ומעוררי תשוקה, וגם משני תודעה, מפני שסוף כל סוף, המטרה היא אחת: להתאחד עם הנשגב, ואם אפשר לעשות את זה באמצעות מין, אז למה לא.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×