במיתוס המצרי, אתום ברא את העולם באמצעות עיבור עצמי, אבל הצורה שבה הוליד את ילדיו היתה כזו שניתן לפרש אותה מילולית כך שהוא התעטש או ירק אותם החוצה. ומה שהוא ירק היה אוויר ולחות, כלומר, התוצר של אותה הפליטה הוא משהו שנמצא איפה שהוא בין לבין. בפוסטים קודמים ניסיתי להסביר כיצד אוויר יכול להיות קשור בכל זאת לחדירה ושפיכת זרע, דיברתי על נפיחנות נרתיקית ועל גניחות ואנחות ויבבות משל היית שופר. אבל לא צריך ללכת רחוק כל כך, וזה סתם בגלל שהמח שלי נמצא במודוס הצדקה של אפשרות הקיום של מין מקודש כחלק מטכניקות לשינוי תודעה.
אבל חייבים להבין שזו רק אפשרות, ושיש חוקרים שבזים לתפיסה הזאת ומנסים לדחות אותה בכל דרך אפשרית. חלקם פמיניסטים, חלקם דתיים, חלקם סתם נון קומפורמיסטים ואוהבים לשחוט פרות קדושות. אבל הם קיימים. אחת מהן לדוגמה היא סטפני בודין שדוחה מכל וכל את קיומו של מה שהיא מגדירה ״מיתוס הזנות המקודשת״. אמנם מושג ההיירוגמיה היה קיים, ואמנם יש מי שלקח אותו לכיוונים של קיום יחסי מין מקודשים, אבל אין שום הוכחה שהדבר היה קיים במקדשים קדומים, ואם כבר אז יש הוכחות שלא, יש הוכחות שכהנות היו פרושות מינית, ויש הוכחות ששפחות מקדש עסקו בעבודות של משק בית ולא במין. בודין גם מעלה את האפשרות שהמיתוס הזה התפתח בגלל הפנטזיה המפליגה של חוקרי הדת, בדיוק אותה פנטזיה רומנטיקנית שהופכת, להבדיל, את טקסי החניכה הפסיכדלית השמאניים לכאלה שמתקיימים לכאורה כבר אלפי שנים, למרות שבפועל אולי הם קיימים כמה מאות שנים בלבד – כפי שטוען ברנד ברבק דה מורי.
כיצד אם כן יסבירו אלה שמנסים לדחוק בחזרה את המין המקודש לקרן זווית, את מיתוס הבריאה המצרי? אפשרות היפותטית היא להסביר את טקס הכנת הבירה באמצעות לעיסה ויריקה. כלומר, היריקה שבראה את העולם לכאורה, אינה אלא ההכנה הראשונה של הבירה, הבירה בראה את העולם, כי הבירה היא משקה האלים, משקה אלכוהולי שניתן כמנחה לאלים, ונשתה בנוכחות האלים, או לפחות בטקסים שבהם מבקשים את נוכחותם. בירה נלעסת ומרוקקת קיימת עד כיום. בדרום אמריקה מכינים גם כיום צ׳יצ׳ה, משקה שנחשב ״טרום אינקה״, אבל יש לו היסטוריה ארוכה בהרבה. יש ראיות ארכיאולוגיות לקיומה של הטכניקה הזו במזרח אסיה, סין של התקופה הניאוליתית. מדובר בטכניקה פרימיטיבית של עידוד תסיסה בבירה, באמצעות החדרת אנזים שמפרק את העמילן בדגנים לסוכרים פשוטים יותר, שבתורם מזינים את השמרים המתסיסים. ברוק האנושי יש אנזים בשם עמילאז שמפרק את העמילנים הללו. דגנים שנלעסו, נפלטו והושרו במשך כמה ימים מסוגלים להגיע לרמת אלכוהול של 4% בנפח.
נכון, במצרים לא מתועדת טכניקת הכנה כזו של בירה, ולפי מה שנראה הנתיב הגאוגרפי שעשתה הטכניקה עבר ממזרח אסיה לדרום אמריקה, כנראה באותה הדרך שבה האינדיאנים הקדומים הגיעו לשם, מה שאומר שניתן להקדים אותה אפילו לתקופה הפליאוליתית, הטרום-חקלאית, שהרי אחרי הכל שיטות מתקדמות יותר אפשריות רק בחברה חקלאית. התיעודים שיש ממצרים הם מתקופות חקלאיות כאלה, והם טכניקה מתקדמת בהרבה של מאלטינג, כלומר, הנבטת דגנים וריסוקם, ובישולם במים, לעיתים עם מחזקי טעם ותבלינים, ואז התססתם. כך שאין ראיה ישירה שהטכניקה של לעיסה ויריקה היתה ידועה במצרים.
עם זאת, רק מתבקש, מאחר שמאלטינג היא טכנולוגיה מתקדמת, שלפני שגילו אותה היו משתמשים בשיטות פרימיטיביות יותר. לפיכך, מרגע שגילו שיש טכנולוגיה איכותית יותר, החליטו לזנוח את השיטה הישנה, שאמנם עדיין משמשת בנוכחות של מים, אבל יש לה (לרוק) תחלופה. ואם רוצים עדיין לשמר זכרון כלשהוא, או בחשיבה הפרימיטיבית פרקטיקה שנחשבת עדיין חשובה, אז עושים את זה בצורה שנקראת במדעי הדתות תחלופה או הזחה ריטואלית (ritual substitution, ritual displacement). כך הרגלים ריטואליים נשארים, אבל בשלב כלשהוא שוכחים את הסיבה לריטואל, ומה מקורו, וכך נשארים עם טקס ריק (אך חשוב), לדוגמה, של במקרה של הכנת הבירה העתיקה, ניסוך מים. ניסוך כזה מתועד במקדשים מצריים, כך שרק מתבקש שהוא התבצע שם, מפני שבירה היא מקודשת. וגם מים משמשים להזנה של האדמה, כך ששפיכת מים על האדמה היא פרקטיקה מוכחת לעידוד פוריות, ולכן הרוק מתייתר כאן. המים הופכים לחומר שממנו נוצרה הבריאה.
תהליך ההכנה של הבירה, לפחות של הצ׳יצ׳ה, כולל לא רק שימוש ברוק, אלא גם בבירה ישנה. תפקידן של השאריות הללו הוא לזרז את התחלת התסיסה של הנוזל הטרי, בדומה לתרבית יוגורט או מחמצת. כך בעצם באופן סמלי הבירה ומולידה את עצמה מתוך עצמה.
העובדה שהבירה היא דיסה ולפעמים עיסה נוזלית שמצריכה סינון, הצריכה שלב של סינון, ומשם כאמור התפתח הריטואל של ניסוך המים – libation. אבל לא ניסכו רק מים אלא גם חומרים אחרים כמו יין, חלב, שמן וכו׳. מדוע? העובדה היא שהבירה לא ממש טעימה, וכדי שיוכלו לשתות אותה היו צריכים לתבל אותה ולהוסיף מחזקי טעם. משקאות ממוזגים של שיכר ומחזקי טעם אכן נמצאו במצרים העתיקה. חלקם כבר אחרי שהבירה עברה ״חילון״ כמו לדוגמה ה-Bouza, שהיתה מתובלת בדרך כלל עם מנטה, עשב לימון, קצח ושאר עשבי תיבול.
לפני כשנתיים פורסם כי נמצא קנקן מהתקופה התלמית בצורת האל בס, שהכיל משקה מותסס מתובל בלוטוס, שבר לבן, שומשום, צנוברים, שוש (ליקריץ) ודבש. העובדה שבקוקטיל הזה נמצאו גם שלל הפרשות גוף, כולל רוק, אומרת דרשני, ואולי מדובר בשריד זכרון של מתכון להכנת שיכר.
העובדה שלפי הציורים שתו בעת העתיקה את הבירה עם קשית, רומזת גם כן לנוכחות של רוק בבירה, ולחלופין לצירוף בין לחות לאוויר. כאשר שותים בירה עם קשית, נדרש לשאוב את הנוזל תוך שימוש בנשימה. פעולה זו מערבת את האוויר כחלק מהצריכה, בלעדי האוויר, הבירה אינה נוזלת מעלה. מדובר בפעולה של יניקה, משל מדובר בשד. הקשית גם מתפקדת בתור הדימוי של ה- narthex שקארל ראק דיבר עליו, מין המקבילה של הרעיון מפרקי אבות ״התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". כשפרומתאוס גנב את האש מהאלים הוא הניח אותה בתוך ״נרתקס״, שהוא מין קנה חלול. ראק דימה את הקנה הזה ללוע תותח, או יותר נכון לשלב הלימינלי שאותו עובר הכדור מהרגע שקיבל את התאוצה ועד לרגע שנפלט מן הקנה – זהו בעצם אותו ה״עיבור״, אותו הנרתיק שאיבר המין נכנס אליו בדרכו אל הרחם, ולאחר העיבור גם התינוק עושה דרכו את המסלול ההפוך בצאתו לאוויר העולם.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה