אאומנס היה מזכירו של אלכסנדר הגדול ואחת מהדמויות המשמעותיות במלחמות הדיאדוכים אחרי מות אלכסנדר. פלוטרכוס הקדיש לו ביוגרפיה שלמה, ובביוגרפיה מתאר תוך כדי המלחמה בין הדיאדוכים, די בתחילת המלחמה, הדיאדוכים מתכנסים, ואאומנס מספר לאחרים שהוא חלם על אלכסנדר ושאלכסנדר יכול לעזור להם אם הם צריכים להתייעץ איתו. אז הם שמו כסא שמוכיח את נוכחותו של אלכסנדר, ושם היו מתכנסים ומתייעצים.
״והוא (אומנס, eumenes) סיפר להם שאלכסנדר נראה לו בשנתו, הראה לו אוהל מותקן כיד המלך וכיסא עומד בו. ואחר כך אמר לו שאם יתייעצו וישאו ויתנו ביניהם כאן, יהא במחיצתם ויסייע להם בכל עצה ובכל מעשה שיעשו בשמו… לפיכך נטו אוהל מלכות והקדישו בו כסא לאלכסנדר, ובו היו מתכנסים להתייעץ על דברים שבחשיבות יתירה״.
תיאור ארוך יותר של האירוע הזה אנו מוצאים אצל דיודורוס בספר ה-18 שלו שמוקדש למלחמות הדיאדוכים, ושם מתואר האוהל בפרוטרוט: יש שם כסא מלוכה מוזהב, שרביט, נזר (דיאדמה), מזבח, לבונה וסוגים יקרים אחרים של קטורת לפולחן. כמובן, יש כאן סמלי מלוכה שלוקחים מהעולם המזרחי המתאר את המלך כאל, ומה שמנסים להראות פה זה שכבר מיד לאחר מותו של אלכסנדר, יורשיו ניסו להתייחס אליו כאל. אבל החשוב יותר כאן הוא מה הם ניסו לשחזר.
המוטיב של מלך חוזר לחיים מגיע מהמזרח, יש מוטיב פרסי על מלך שישוב באחרית הימים: גרשאספ, מתואר באפוס הקודש הזורואסטרי הבונדהישן כמי שיקום לתחייה באחרית הימים כדי להביס את המפלצת דהאג (Dahāg, או זהאק). הוא יקום לתחייה כדי להילחם ברשע ולהציל את העולם. גרשאספ הוא מין גלגול של מלך קדמון שהיה "בחזקת משיח" ואז הודח – ג'מאשיד. ג'מאשיד הוא האדם הראשון שאליו נגלה אהורה מזדה ומי שבמיתוס הפרסי מהווה מין דמות מראה של נח ושל המלך שלמה יחדיו. הוא מלך 1000 שנה, אך בערוב ימיו השתן עלה לו לראש והוא חטא בחטא היוהרה, ואז הודח על ידי זהאק, המלך שהפך לדרקון ובימיו העולם התדרדר לכאוס ופחד. בתווך, הפאר של ג'מאשיד עזב אותו, אך האש שמרה על הפאר עד שנולד גרשאספ. כך שבעצם מדובר בגלגול נשמות. דמות נוספת שתופיע באחרית הימים היא סאושיאנט, מין אב טיפוס של המשיח היהודי, שיוביל את המאבק הסופי נגד הרשע, את תחיית המתים ואת עידן הצדק והשלום הנצחיים.
הדמות הזאת נחשבת כאב הטיפוס למלך שהיה "בחזקת משיח" ואז הודח, אך לכשישוב בתשובה באחרית הימים ישוב למלוך – בדיוק כפי שמסופר על שלמה, חזקיהו, יאשיהו, זרובבל וכל "בן דוד" או "צמח דוד" אחר, ששלט בגאון ואיך שהוא לא הביא את הגאולה. אבל אנחנו לא מדברים על יהדות, ולא משנה. החשוב לנו כאן הוא שבעצם אלכסנדר הגדול נכנס לרובריקה הזאת של המלך החוזר לחיים (בחלומות) וגואל את העולם (בעצות) – מוטיב שהיה קיים במזרח מימים ימימה, ודי להזכיר שיש בו הדים ורפרנסים לסיפור השומרי העתיק על גילגמש וחומבבה. גם חומבבה עשוי לשוב בתשובה מתי שהוא ולהגאל. וגם נחושה ההינדי, המלך שהיה ממלא מקומו של אינדרה בגן העדן והשתן עלה גם לו לראש.
אבל המלך אינו רק מלך אלא גם אל, ובחזרתו לחיים של אלכסנדר יש שיקוף של המיתוס של דיוניסוס שמת וחזר לתחיה, ושל אוסיריס, האל המצרי שמת וחזר לתחיה בצורת הורוס בנו. כך גם הכסא הריק מרפרר לעבודת האלים: במזרח היו מותירים לאל כסא ריק כמו לדוגמה במקדש אשמון בצידון, בו יש את ״כס עשתורת״ שכולל כסא ריק המעוטר בכרובים. גם קודש הקודשים היה סוג של מקום ריק ששמור לאל ויש בו כרובים. המלך הראשון שהותיר כסא ריק לאל היה שמשו-אדו ממארי, שנתן לאל הפטרון של מארי Itūr-Mēr את הקרדיט לכך שעלה למלכות.
כל הברבורים הם לשם הפסקה האחרונה של פוסט זה: קטורת במזרח היתה נהוגה במקדשים בהם היו מקטירים לאלים, על מנת ליצור מין אפקט ״הוט-בוקס״, מי שנכנס למקדש מקבל ״סוטול״ ומתנבא או מגיע לרוממות רוח. הדבר היה במקדשי אשרה, שגם היא עשויה להיות כביכול המקור לדיאדמה שאלכסנדר ירש מהמלכים הפרסיים (וההשתחוויה – פרוסקינסיס). הקטורת יכולה להיות השפעה לא בהכרח מזרחית, כי מקור המנהג הוא מהסקיתים, שהם באופן כלשהוא עם אסייתי הקשור להודו-אירופיים ולכן לפרסים. הסקיתים השפיעו על התראקים והתראקים השפיעו על היוונים, כך שהיוונים הכירו את מנהג הקטורת. אך במקרה הזה ברור שמדובר על השפעה מזרחית.
בכל הנוגע למיתולוגיה הפרסית נעזרתי גם בספרה של ד״ר תמר עילם גינדין "גיבורים, מלכים ודרקונים" הנפלא שאני ממליץ עליו בחום רב.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה