image 13

תיאולוגיה פאלית

בפילוסופיה יש עקרון שנקרא טריכוטומיה. כמו דיכוטומיה, שבה יש בעצם שני צדדים שמנוגדים האחד עם השני, בטריכוטומיה שני הצדדים נמצאים במשא ומתן האחד עם השני, כשבאמצע יש את התיווך. והשילוש הזה חוזר בכל מערכת תוכן שהיא, שמורכבת משלשות: השלב שלפני, השלב שאחרי, והשלב שתוך כדי. על בסיס זה בנוי גם עקרון הלימינליות. שלב הביניים הוא המרכז, והוא בעצם מהווה את הטרנספורמציה.

שתי טריאדות חשובות לענייננו: הראשונה היא הטריאדה של הפריון, שמתחילה בהזרעה, ממשיכה בעיבור ומסתיימת בלידה. השניה היא החיים, שמתחילים כשאתה ילד, ממשיכים כשאתה בוגר, ומסתיימים כשאתה קמל וזקן. מאחר שכשאתה ילד, אתה לא ממש יודע מהחיים שלך, ולא מבין דבר, בדרך כלל ילדים שהם על התפר בין ינקות לבגרות מוקדמת, ובשפתנו נערים, בדרך כלל נחשבים כ״ילדים״. יש להם איזו שהיא הבנה, אבל הבנה פרימיטיבית, ואולי הפרימיטיביות הזו היא טובה, רגע לפני שהתרבות השחיתה אותך – culture is not your friend.

מבחינה פסיכולוגית, אנחנו רוצים להיות בוגרים. כשאנחנו בוגרים אנחנו מתקבלים לחברה. אבל כשאנחנו בוגרים, אנחנו רוצים לחזור להיות ילדים, כי יש בנו תשוקה אל התום. אנחנו גם מפחדים מהמצב ה״זקן״, כי הוא מקרב אותנו אל המוות הטבעי. יש בנו שתי חרדות, החרדה הראשונה היא חרדת המוות, והחרדה השניה היא חרדת הבגרות. בשתי החרדות הללו אנחנו צריכים להתמודד עם אתגרים, או עם ״מצבי תודעה״ שאינם ״ילדיים״, אינם תמימים, אינם מקסימים כפי שחווינו את העולם בהתחלה. אנו נוטים בדרך כלל לחשוב שמצב המוות ומצב הלידה חד הם, ובשניהם אנחנו רחוקים מן ה״השחתה״ של התרבות. בפועל, כשאנחנו חיים אנחנו חרדים מן המוות, כי הוא הדבר הלא מוכר, וכשאנחנו חיים, אנחנו חרדים מן החיים עצמם, כי ידוע לנו שהחיים הם דבר מושחת.

עד כאן פסיכולוגיה בשקל וממבו ג׳מבו. החשיבה התיאולוגית שלנו גם היא מחולקת לטריאדה – ואת הרעיון הזה הגה רפאל פטאי. האלה האם בדרך כלל מחזיקה בשלוש הופעות: הנערה בעלת השדיים המדהימים, האם בעלת השדיים המלאים, והזקנה בעלת השדיים המצומקים.

האלה האם היא ההופעה הנשית, אבל כפי שטוענת סטפני בודין מאונ׳ פנסילבניה, בעולם העתיק אנו שוגים לחשוב שכשדיברו על פוריות, דיברו על נשיות, אבל זה לא נכון. למעשה, הגבר הוא היה מקור הפריון, שכן הוא זה שמספק את הזרע ובלי הזרע אין את הניצוץ החיוני – כפי שטען אריסטו. הזרע הוא בעצם סמל הפוריות, ובלי הזרע אישה לא יכולה להתעבר (עד שיחליטו שכן, ראה המשך). ולכן בעצם הטריאדה הראשית אמורה להיות זו הגברית.

אלוהים מתגלם בשלוש צורות: הנער, הבוגר והזקן. הנער, הפזיז והחלשלוש, אך גם זה שעדיין לא צמחו לו שערות ערווה וכמובן לא זקן. הבוגר, ולפיכך הפורה, הלוחם, השקול, בניגוד לנער. והזקן, שהוא אמנם חלש מבחינה פיזית וגם איבד את כח הגברא שלו, אבל הוא מין ״פטריאך״, יש לו נסיון ובינה, הוא עבר הרבה בחיים, כולם מכבדים אותו – מין סבא חמוד, או לחלופין מין חכם סיני זקן. הזקן הוא אמנם אימפוטנט (וכפי שאריסטו קורא לכך, ״יש לו זרע מעט וחלש״), אבל הגבר הבוגר הוא פוטנטי, יש לו זין גדול וכפי שאוהבים לומר על ה״גדלות״ של רבי ישמעאל ברבי יוסי, איברו כ״חמת בת תשע קבין״. בקיצור, כוכב פורנו.

בווריאציה אחרת, כשמדברים על פוטנטיות מינית, וכאמור אי אפשר לקיים גבר בלא אישה, גבר לא יכול לעבר את עצמו, ואישה לא יכולה להתעבר בעצמה, והמצב הטבעי הוא בכל מקרה זה הלימינלי, האנדרוגיני, אם אנו רוצים לדבר על עיבור ופוריות אנחנו חייבים לדבר על ״איחוד מקודש״. לפיכך, השילוש האלוהי הוא האב, הבן וההיירוס גאמוס.

שימו לב מי יודע לעבר את עצמו גם ללא נוכחות של בן המין השני, נחש. הנחש הפך להיות בעצם ה״אמבלם״ של הפוריות. וכיצור ביניים, שמקשר בין המצב של הלידה לבין המצב של המוות, הנחש גם סימל את ההתחדשות: הוא משיל את עורו ובעצם קשור גם ללידה וגם ללידה מחדש. כשנקבת הנחש לא מעברת את עצמה (וזה קורה לעיתים נדירות, אבל קורה. ״טעות של הטבע״, כנראה), יש לה יכולת להטיל עשרות ביצים בעונה, משום כך יוחס לה פריון רב.

האיחוד המקודש, ובעיקר הסצנריו של האיחוד המקודש, הפתיינות והתשוקה, נחשבו כפסגת השאיפות של הגבר הפוטנטי, שמצד אחד רוצה להביא חיים לעולם, וכאמור, לחקות בכך את הפעולה האלוהית, ומצד שני רוצה לחזור להיות ילד, כך שבעצם באורגזמה שלו הוא מביא גם החיים של עצמו מחדש לעולם. אי לכך, הפעולה האלוהית אינה רק להביא חיים חדשים, אלא גם להפיח מחדש את החיים.

בהערת אגב אפשר לומר גם שלנחש יש ארס, ואם חולבים את הארס הזה מקבלים "סרום״ שמזכיר בצבעו ובמרקם שלו זרע, ומצד שני גם חלב אם (לפחות בצבע). זרע הוא הפרשת הגוף הגברית המפיקה חיים, וחלב אם הוא הפרשת גוף נקבית המזינה חיים. הם היינו הך, מבחינה זו. נעסוק בכך בהזדמנות אחרת. לענייננו חשוב בעיקר הדמיון בין שלושתם לבין טל. במחשבה העתיקה טל נחשב כתוצר של לחות, כשעושים ניסויים עם כל מיני חומרים ובעיקר כשמחממים אותם, ועל שיפולי הקדרה נמצאים אדים לחים – זהו הטל. הטל נחשב ככח שמימי. בפוסט עתידי נעסוק בקוקטיל חשוב מאוד: טל עם עפר, ובאנלוגיה שלו לזרע וחלב. אבל אל נקדים את המאוחר.

השילוש הקדוש לפיכך הוא האב (obvious), הבן (obvious) והאיחוד המקודש, שמתרחש כאשר הזרע נכנס לבית הקיבול שלו. זה קורה בדרך כלל כשנושפים אוויר לחצוצרה (או שופר, אם תרצו להשאר במרחב הסמנטי היהודי), הזרע הוא אנלוגי לרוח שיוצאת מהפה, כבר ראינו את הדבר הזה אצל אתום שלכאורה התעטש, ובהמשך נחשב כאילו שהעולם נברא בהבל פה או בדיבור. וכשיש חדירה באקט מיני, יש גם גניחות, או קוויפים. זה מה שנקרא ״רוח הקודש״. מה שבעצם המונותאיזם עשה הוא להרחיק את המין מהתמונה. מעכשיו יש רק אב ובן. יש כמובן גם רוח הקודש, אבל התפקיד שלה מעורפל. ידועה האמרה היהודית שטוענת שרוח הקודש בטלה, או שהנבואה בטלה. מדוע? כאמור, הטקסים הדתיים הקדומים כרכו ביחד חוויות חושניות ומיניות ביחד עם מצבי שינוי תודעה.

זו גם הסיבה שזרמי הקבלה נחשבים ״יהוויסטים״ וסמי-פגאניים. כי אצלם יש דגש על הנבואה והאקסטזה, על הזיווג העליון בין השכינה והקדוש ברוך הוא. מבחינתם המין עדיין נמצא בתמונה. זה בעצם ההבדל בין יהוויזם לבין מונותאיזם, המקום שנותר לטרנספורמציה רוחנית הידועה בשמה ״פסיכדליה״.

אגב, שאלתם מה עם הנצרות? בנצרות יש אמנם את הזיווג המקודש, של מריה הקדושה עם האל, אבל המין גם יצא מהתמונה. מריה היא בתולה, והיא הרתה ללא יחסי מין, ללא זרע. אבל בפועל, היא התעברה מרוח הקודש, ושאלתם מהי רוח הקודש? אמור מעתה: נוזל לבן. אתם חושבים על זרע, אבל תחשבו שוב, על חלב הזפק של היונה. כי היונה היא רוח הקודש. אבל גם כאן מסתתר סוד מיני. חלב הזפק מזכיר גם הוא במראהו זרע. ואם כך, גוזלי היונים בולעים אותו בראשית חייהם. ומכאן, כפי שנדון לעתיד, גם הם בולעים למעשה זרע!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×