ההיבט של הגאולה הרוחנית לא היה קיים תמיד במיסטריות באלאוסיס. הן החלו כפולחני פריון וכטקסי מעבר ורק בהשפעה פילוסופית הפכו לטקסי חניכה רוחנית.
אני כותב רפרט על המושג היווני ״סוטריה״, ובמסגרת זו הספר שאני מתעמק בו הוא ספרה של תיאודורה סוק-פונג ג׳ים מאונ׳ נוטינגהם, ״Saviour Gods and Soteria in Ancient Greece״ (2022), בו היא מתעמקת במשמעות התואר הזה שניתן לאלים ״מושיעים״, והיה מרכזי בפולחן שלהם, ואיך שהוא התגלגל מאוחר יותר אל הנצרות, אבל בצורה מעוותת. וזו הנקודה שלה, ה״ישועה״ במובן היווני המקורי היתה ישועה ארצית, הצלה מצרה לא רוחנית. היוונים הוקירו גם גיבורים ומאוחר יותר מצביאים, שהצילו ערים מצרות ארציות, כך גם בתקופה ההלניסטית. אבל משום שהשליטים ההלניסטיים דימו את עצמם לאלים, ובגלל שבתנ״ך עצמו המשיח מתואר ביחד עם הנהגתו הצבאית, כישות דתית, שהצטרפות אליו מובילה לגאולה שאינה רק ארצית אלא ובעיקר רוחנית – בנצרות הפך ישו, עבור מי שמאמין במשיחיותו, ל״סוטר״. סוק-פונג ג׳ים טוענת שלא כך היה אמור להיות.
הספר יצא ב-2022. מאמר שיצא לפניו, ב-2017, מתמקד בשאלה מה היתה משמעות ה״סוטריה״, ה״גאולה״ במיסטריות ובעיקר במיסטריה של אלאוסיס, ״‘Salvation’ (Soteria) and Ancient Mystery Cults״. היא באה להוכיח שבמיסטריות לא התייחסו אל ה״סוטריה״ במובן האסכטולוגי שלה, או במובן רוחני כלשהוא אחר, אלא רק במובן ארצי, של הצלה ורווחה בהווה, ולא בעתיד.
״מסתורי אלוסיס, שנחשבו למבטיחי חיים מבורכים לאחר המוות, המחישו אמונה זו, אם כי המונח סוטריה לא הוזכר במפורש בתיאורים המאוחרים. מסתורי סמותרקיה ודיניסוס גם הדגישו את רעיון הגאולה, אך בהקשר ארצי יותר, עם התמקדות בהצלה מסכנות מיידיות ולא בהבטחות אסכטולוגיות. בכתבי אפלטון, רעיון הגאולה קיבל מימד פילוסופי, תוך הדגשת התנהגות מוסרית במהלך החיים. לעומת זאת, כתות המסתורין טיפלו בעיקר בדאגות ארציות״… “עבור יחידים, סוטריה יכולה הייתה להתייחס לבריאות טובה, הימלטות ממוות, שגשוג חומרי, מסע בטוח או לידה חלקה. עבור קהילות, היא עשויה הייתה לסמל ניצחון צבאי, שחרור משלטון חיצוני, חופש מאי-שקט אזרחי, ריפוי ממגפות ואסונות טבע. בכל המצבים הללו, סוטריה עסקה בעזרה מעשית, הגנה, הצלה ורווחה בעולם הזה ולא בעולם הבא”.
מיכאיל קוסמופולוס מאונ׳ מיזורי-סנט לואיס, מוסיף בספרו ״Bronze Age Eleusis and the Origins of the Eleusinian Mysteries״ על ההיסטוריה של המיסטריה באלאוסיס על פי המחקר הארכיאולוגי ומגיע למסקנה שעד המאה השביעית לפנה״ס בכלל לא היה באלאוסיס מימד של מסתורין, או מימד של חניכה וגאולה. המקום התחיל כפולחן פוריות מקומי, ״כבר במאה ה-15 לפנה”ס, נערכו במקום קורבנות שריפה של בעלי חיים במסגרת מצומצמת ששימשה את קבוצת האליטה שגרה במתחם. טקסים אלו נועדו לחזק את הקשרים בין חברי הקבוצה״. בתקופות הפוסט-פלסיאלית והפרוטו-גיאומטרית המקום הפך לאתר של זכרון תרבותי, והפולחן שינה את אופיו והפך מפולחן שעיקרו פולחן פוריות, לפולחן מתים. רק במאה השביעית, כנראה בהשפעה אורפית ששינתה את היחס למוות, נוסף המימד הסוטריולוגי. קוסמופולוס נותן את הקרדיט לטענה זו לכריסטיאן סורבינו-אינווד (Sourvinou-Inwood).
העדויות הראשונות להיבט הסוטריולוגי מופיע רק בתקופה הזאת של סוף המאה השביעית ותחילת השישית. כותב הנאומים אנדוקידס שאמנם חי במאה החמישית, מייחס לסולון חוק הנוגע להסדרת הפולחן באלאוסיס כמיסטריה, כלומר תחילת המאה השישית. ההמנון ההומרי לדמטר נכתב גם כן בתקופה זו ומדבר על תקווה לחיים טובים יותר לאחר המוות.
״התהליכים שהובילו לשינוי זה ניתנים להסבר על ידי התנאים החברתיים-פוליטיים המשתנים של התקופה הארכאית המוקדמת, במיוחד פיתוח הפוליס והופעת האינדיבידואליזם. החרדה שנגרמה מהאי-יציבות הפוליטית באתונה, בשילוב עם הגברת המודעות לייחודיות ולהפרדה של הפרט, הייתה גורם מרכזי לשינוי בגישה למוות. הגישה ההומרית לנשמה כישות חסרת מודעות וריקה החלה להתחלף בתפיסה של הנשמה כישות נצחית הראויה לחיים טובים יותר לאחר המוות״
מה הקשר בין פריון לבין עולם המתים וקבורה? קוסמופולוס מסביר שלפחות על פי מודל אחד, יש לראות בדרך הגידול של התבואה ואחסנת הזרעים לקראת העונה הבאה כמין מוות של התבואה עם סיום מחזור חיי הדגן, ואחסון של הזרעים במאגרים תת קרקעיים כמין קבורה שלהם. העובדה שהזרעים בעונה הבאה עדיין פוריים, ומניבים פירות הופכת לקימה לתחיה. במובן הזה התבואה נחשבה כהתגלמות של אם, והזרע הקבור אך העדיין פורה נחשב כהתגלמות של האם.
״תיאוריות קיימות לגבי התפתחות מקומית של פולחן אלואיסיס מעוצבות על ידי שני מודלים אנתרופולוגיים. שני המודלים מתבססים על הקשר האלוהי בין עולם המתים לעולם התבואה, ומחשיבים את דמטר ופרספונה כהתפתחות היסטוריות של אלוהויות פרהיסטוריות הקשורות לחקלאות
המודל הראשון מסביר את מחזור המוות והצמיחה מחדש של הצמחייה במונחים של מיתוסים על מותו ותחייתו של אל חקלאות. זהו מודל אבולוציוני הטוען כי עם התקדמות הציוויליזציה, נוסף רכיב גאולי מתקדם יותר לטקסים פרימיטיביים שהתמקדו בפעולות חקלאיות בסיסיות. במודל זה נמתחים קווים מקבילים בין דמטר/פרספונה לבין דמויות כמו “אם התבואה” או “בת התבואה” שנערצות בצפון אירופה ובמקומות אחרים בעולם. במובן זה, סיפור חטיפתה של פרספונה עשוי לשמש אלגוריה טבעית להרס התבואה. כמו כן, הירידה שלה לעולם התחתון פורשה כקשורה לאחסון זרעי הדגנים במחסנים תת-קרקעיים. המעבר מהצמיחה המחודשת של הדגן לציפייה לחיים חדשים אחרי הקבר איננו קשה לדמיין.
המודל השני גם הוא רואה במסתורין של אלואיסיס התפתחות של טקסים פרהיסטוריים שמטרתם להבטיח שפע של יבול, אך הוא שונה בכך שהוא מקשר אותם לטקסי חניכה שבטיים המציינים או מנציחים מעברים בשלבי החיים החשובים של הפרט או הקהילה. טקסי מעבר אלו מאופיינים באלמנט מגביל, שכן הם מתמקדים בקבוצות מסוימות (בדרך כלל לפי מגדר, מצב חברתי או גיל). כמה מהחגים היווניים, כמו תסמופוריה לנשים ותסיה לגברים, עשויים היו להתפתח מטקסי חניכה שבטיים. האלמנט המגביל של טקסי חניכה שבטיים אלו מתאים לאופי המגביל של המסתורין, בכך שגישה אליהם הייתה אפשרית רק למי שעבר חניכה״
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה