image 9

תאוריית המיתוס-ריטואל, והדת כמדע קדום

לאורך ההיסטוריה, בני האדם חיפשו להבין את עולמם ולשלוט בו – החל מהבנת מחזורי הטבע, דרך התמודדות עם חרדה ומוות ועד לשימור הסדר החברתי. לפני הופעת המדע המודרני, הכלים המרכזיים של התרבות האנושית היו מיתוס וריטואל. השאלה היא כמובן מה קדם למה, המיתוס לריטואל או להפך. ולשם כך, התגבשו גישות שונות. אנחנו נתמקד בתאוריה אחת במיוחד, ושמה: ״תאוריית המיתוס-ריטואל״, שסוברת כי דת קדומה הייתה, במהותה, מדע פרימיטיבי, ניסיון ל״לעשות סדר בדברים״ – להבין את העולם ולפעול עליו – באמצעים סימבוליים ודרמטיים.

התאוריה הזאת רחבה ו-ותיקה, והניסוח שלה לא יהיה חד משמעי, אבל מוסר ההשכל משותף, באשר להתפתחותה של הדת, כשהכיוון הוא ברור: קודם קסם, אחר כך טקס, אחר כך מיתוס שמסביר את הטקס. המיתוס מגיע לרוב בשלב שבו כבר לא ברור מה מהותו של הטקס, כשהטקס הוא לרוב בשלב כשכבר לא ברור כמה מהכוונה המקורית שלשמו נוסד, השתמר, וכמה קיים רק בזכות המסורת. ועדיין, כחלק מהמסורת הטקס הופך להיות לדבר החשוב יותר, וכחלק מהרציונליזציה שלו, מגבשים גם טכניקה סיפורית להסביר אותו, את מהותו, את תכליתו וכמובן את מקורו.

המיתוס הוא גם בעל תפקיד חינוכי. לרוב טכניקה סיפורית ודרמטית מותירה רושם עמוק יותר, היא נטמעת טוב יותר בזכרון, סיפורים עוברים באופן אפקטיבי יותר מאשר חיקויים חסרי היגיון. לסיפורים יש גם את היכולת להפוך ל״ממים״, ולברוא מציאויות חדשות, גם כשהן נפרדות מהצורך שלשמו נוצרו. כך נוצרות יצירות המושפעות ממיתוסים, או מבצעות להם הומאז׳, באופן מודע או לא. כך נוצרות תרבויות, שאימצו צורת חשיבה מסויימת המנחילה אותם גם בתחומים שאינם חיי הפולחן, אלא חיי היום-יום. ערכים נוצרים ממיתוסים, ובתורם יוצרים גם מיתוסים חדשים. וכך אנו בעצם יכולים לראות את התרבות כולה, כבניין שיסודותיו באופן הראשוני שבו התקיים הקסם – והקסם הזה, משמעותו, נסיון לשלוט במציאות ולהדמות לאלים. ואם לא להיות אלים בעצמנו, אז לפחות לעורר ו״לתכנת״ את האלים לקיים את העולם בהתאם למאוויינו.

בראשית, האדם התבונן במציאות, ואז שם לב לאנומליות, ושאל את עצמו מה פשרן. הוא אסף מידע, ניסח היפותזה, וניסה לשחזר אותה באמצעות ניסוי -ממש כמו מתודה מדעית. לאחר שהגיע לכדי תאוריה מדעית, ניסח פרוטוקול, ותפקידו של הפרוטוקול הזה מצד אחד לשחזר את התופעה שנתגלתה, ומצד שני להלל את אותו המנגנון שיוצר ומשחזר את התופעה (הפרסוניפיקציה של המנגנון הזה היא כמובן ה״אל״). הבעיה של אותו המדען הקדום היתה שהיה לו מידע חסר, ויותר מכך, שלא היתה לו מתודה מדעית סדורה, כך ש-א. הוא לא תמיד הצליח לשחזר את הניסוי שלו ותלה את ההצלחה באיזה שהוא כח עליון ש״יעזור לו״ (כלומר, זו מהות התפילה, הטקסט שמלווה את הטקס, שיכול להיות הן בקשה, והן מין קוד קדום שנועד ״לתכנת״/״להשביע״ את האל), ו-ב. במסגרת טעויות של טירונים, הוא שגה באיסוף המידע, ניסוח התאוריה, עימות שלה עם גופי מידע קיימים וכו׳. מן הסתם גם רמת התקשורת בין קבוצות כאלה של מדענים היתה מוגבלת, אם בכלל קיימת, וכל אחד היה אמור להתמודד עם פרוטוקול שגיבש הוא עצמו, או השבט שלו. המצב היה ביש, אבל השכל הישר הביא נסיינים שונים למסקנות דומות, באופן כללי, גם אם התאוריות המדעיות לא תמיד הסכימו עם מתחרותיהן מ-א׳ ועד ת׳.

בדיוק משום כך על אף השוני בין התרבויות, ניתן עדיין לראות קווי דמיון ביניהן, כי בסופו של דבר, קיים בנו איזה שהוא שכל ישר, ואם אנחנו אוהבים לדבר במונחים מטריאליסטיים, אז בגנטיקה שלנו, קיים איזה שהוא מנגנון שגורם לנו לחשוב באופן דומה – המוח והפסיכולוגיה האנושיים התפתחו בדרכים המכוונות ליצירת מבנים משותפים (מה שמכונה באנתרופולוגיה ״המודל הביוגנטי״), שלעיתים התבטאו במיתוסים דומים וכמובן בריטואלים דומים.

סיכום קצר, או אולי פאסט-פורוורד, כי פשוט קצרה היריעה מלהמשיך את אותו הקו המחשבתי, אז פשוט נגיע למסקנה: הדת היא הערצה של טכנולוגיה. ברגע שהאדם נפגש עם טכנולוגיה חדשה הוא מפתח הלם, שגורמת לו ״לחשב מסלול״, להבין אם הטכנולוגיה הזאת מסייעת לו או מזיקה לו. ברגע שהוא מבין שהטכנולוגיה מסייעת לו, הוא מנסה להנדס אותה לאחור. ברגע שהוא מבין שהטכנולוגיה מזיקה לו, הוא מנסה למצוא הגנות ממנה, לרוב גם כן באמצעות הנדסה לאחור. לפעמים לא ברור לו אם הטכנולוגיה מזיקה או מועילה, ולכן לאורך הזמן חלה תמורה בהתנהגות שלו כלפיה, בכרוניקה של דיסוננס קוגניטיבי שסופו ב״אאורקה״. ככל שקצב גילוי הטכנולוגיות הללו עולה, והעומס המנטלי שבמסגרתו צריך להבין אם כל טכנולוגיה חדשה היא לתועלת או לנזק, גם הוא עולה, כך האדם נכנס לחרדה יותר ויותר גדולה, שמתבטאת בתמורות בהתנהגותו ובהתמודדות שלו עם החידושים.

בהערת אגב: הקשר בין התאוריה הזאת לבין חקר האנתאוגנים הופך לבולט יותר כשמסתכלים על ציר הזמן. שתי התאוריות נולדו בערך באותו זמן, בתפר שבין המאה ה-19 וה-20, שקעו באותו הזמן, של שנות השישים, ופרחו מחדש באותן נסיבות: הולדתם מחדש של רעיונות התולים את התפתחות הדת, דרך פריזמה של מיתוסים על מוות ולידה מחדש, שהיא כזכור אנלוגית לחוויה הפסיכדלית.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×