שיווה והבהאנג

הקשר בין שיווה ובין צמח הקנאביס, ובמיוחד בהאנג (bhang), מעוגן במסורת ההינדית לאורך דורות. שיווה, אחד משלושת האלים המרכזיים בהינדואיזם, הוא אל הסגפנות, המדיטציה וההתעלות הרוחנית. הוא לא חי בארמון, אלא מתבודד בהר קאילאש, עטור סמליות כמו נחש על צווארו, סהר ירח על ראשו ונהר הגנגס הנובע משערו.

צמח הקנאביס מופיע כחלק בלתי נפרד מהפולחן הדתי והחגיגות של מאמיני שיווה. באמצעות שתיית הבאנג, נזירים (sadhu ו-yogi) ואנשי דת צורכים אותו כדי להגיע לאותו מצב נפשי של שיווה, של שקט נפשי, חיבור פנימי וניתוק מהעולם החומרי.

אחד הסיפורים המרכזיים שמתארים את הקשר בין שיווה לקנאביס הוא מיתוס חביצת ים החלב (Samudra Manthan), שבו שיווה שתה רעל קטלני כדי להציל את העולם. לפי חלק מהגרסאות, הבהאנג שימש לקרר את גרונו לאחר השתייה, מה שמקנה לו מעמד קדוש. כך נולד המיתוס על "שיווה אל הקנאביס". בהאנג מוכן, לפיכך, מעלי ופרחי קנאביס, מעורבב עם חלב, יוגורט ותבלינים. כך גם עושים סומה, אבל לא ברור אם הסומה והבהאנג הם אותו הדבר, למרות שמי שמבקש לזהות, יש לו על מי להסתמך. וכמובן, כריס בנט הוא אחד מהטוענים לכך. והבהאנג גם עבר לזורואסטריות כ״מאנג״ ומתואר כהאומה (המקבילה לסומה, ס׳ הופכת ל-ה׳).

במהלך חגיגות כמו מאהא שיוורטרי, הבהאנג מוקרב לשיווה ונצרך על ידי מאמינים כסגולה לטיהור רוחני. הוא נשפך על פסלי השיוולינג (כלומר, הלינגאם – शिवलिंग ), כסמל להתמסרות מוחלטת. במדינות כמו וראנסי, רג'סטאן והימצ'אל פראדש, הבהאנג הוא חלק בלתי נפרד מהפולחן והחיים הדתיים – עם הבדל ברור בין שימוש טקסי לבין שימוש פנאי.

בהאנג הוא חוקי בכמה מדינות בהודו ומותר לשימוש בחנויות מורשות בתקופות מסוימות. לעומת זאת, גנג'ה (הפרחים) וג'ראס (שרף) מוגדרים כסמים ונמצאים תחת פיקוח חוקי. מקור.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×