image 14

הצורה בה הקנאביס מושרש בתרבות ההודית

על פי המידע המובא בספר Ananda: An Exploration of Cannabis in India מאת קראן מדוק, לקנאביס היה תפקיד דתי מובהק ורב-שכבות במסורות ההודיות לאורך הדורות. השימוש בו חצה גבולות דתיים, והשתלב הן בריטואלים עממיים והן בפרקטיקות מיסטיות, רפואיות ופולחניות – הוא נחשב ככזה שמביא את האנאנדה, האושר העילאי. לכן הוא לא מבין למה מדיניות הסמים הנוכחית בהודו, המתבססת על חוק הסמים והחומרים הפסיכוטרופיים (NDPS Act) משנת 1985, כל כך עוינת לקנאביס, בעיקר לפרח, למקום בו יש ריכוז גבוה של THC. הקשר המסורתי של התרבות ההודית לקנאביס, הופך את השימוש בו למוכר ובטוח יחסית,ובלעדיו, הוא טוען, נוצר ואקום תודעתי שממולא לעיתים קרובות בחומרים כימים קיצוניים וסינתטיים. מעבר לכך, זה גם פוגע במשאב תרבותי ורוחני ארוך שנים.

למען האמת, לא ממש משנה האג׳נדה שלו למען לגליזציה. אנחנו ניקח את השימושים המסורתיים שהוא מציין בתרבות ההודית, לא רק ההינדית אלא גם שימוש חוצה-דתות כפי שמתבטא בהודו.

ראשית, במסורת ההינדואית, הקנאביס, ובמיוחד הבהאנג, קשור ישירות לאל שיווה. המיתולוגיה מספרת כי שיווה גילה את הקנאביס במדבר כאשר נח להירגע לאחר ריב עם בני משפחתו, ונטל מן העלים כדי להתקרר. מאז הפך הצמח לסמל רוחני המקושר לאל, ונצרך בטקסים כגון מהה שיוורטרי (Maha Shivratri), הולי, חאג'רי ופסטיבלים נוספים. הבהאנג נחשב ל"פרסאד" – מנחת אלוהות – ונצרך לשם טיהור רוחני, שחרור מתשוקות, ולעיתים אף כחלק מהכנה למדיטציה. הוא נחשב לאמצעי לחוויה של איחוד עם האל, ובכך מחזק את ההיבט המיסטי־טנטרי של הפולחן. הקנאביס מוזכר גם באת'רווה-ודה (Atharva Veda), שם הוא נמנה עם חמשת צמחי הרפואה הקדושים, הנושאים כוחות אלוהיים ומלאכי שמירה.

אצל הסופים המוסלמים, ובהודו יש לא מעט כאלה, הקנאביס מזוהה עם אל חאדר, שנחשב לדמות מדריכה בעולמות פנימיים של תודעה וידע אזוטרי. בצריכתו, הסופים ביקשו לעורר השראה, התעלות וחיבור אלוהי – לעיתים כחלק ממעגלים של שירה, מוזיקה (קוואלי) ומדיטציה.

בבודהיזם הטנטרי, ובפרט בזרמים ההימלאיים, לקנאביס הייתה פונקציה רפואית מובהקת, אך גם רוחנית: הוא שימש להגברת תשומת הלב, שיכוך כאב, הגברת החוסן הגופני, ולעיתים אף ככלי להגברת הריכוז במדיטציה.

אצל הסיקים, זרם הניהאנג (לוחמים סיקיים מסורתיים) נוהגים לשתות משקה מבוסס קנאביס בשם סוקה פרסאד (שמשמעותו "מנחת האושר") במהלך חגיגות הולה מוהלה (Hola Mohalla). אף שגורו נאנק – מייסד הסיקהיזם – התנגד לצריכת חומרים משני תודעה, הניהאנג אימצו את השימוש כחלק מהמסורת הלוחמת־רוחנית שלהם, אשר שילבה אקסטזה, לחימה ודבקות.

העובדה שהקנאביס מופיע כמוטיב משותף לכל הדתות המרכזיות בהודו, ולא מוגבל רק לבני זרם זה או אחר, הופך אותו למגשר בין תרבויות. הוא עד כדי כך מושרש בתרבות ההודית, שכאמור, אפילו הסיקים כמו כל זרם אחר שהתנגד לזרזים מלאכותיים, לא יכול היה להתנער ממנו. מה שהופך אותו לכלי ״חילוני״, כך הוא מגדיר את הקנאביס, לא פחות מהחוקה ההודית.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×