הקנאביס, המקודש והמחולן

כריסטופר פרטרידג׳ הוא פרופ׳ מאונ׳ לנקסטר, ומתמחה בממשק שבין מדעי הדתות לתרבות הפופולרית, מן הסתם ברוחניות ניו אייג׳ית, ובביטויים מחודשים של רעיונות קדומים, בעיקר דתיים שעברו חילון, או דתיים שעברו לטענת מחדשהם חילון לא מוצדק וכעת הזמן לחזור ליסודות, או בקיצור: למיטב הבנתי, סוג של תומר פרסיקו כזה.

על ספרו החדש ״הקנאביס, המקודש והמחולן״, שמעתי מכריס בנט שפרסם לפני יומיים ביקורת חריפה עליו. טרם קראתי את הספר כדי להסכים או לא להסכים, ולפי המחיר של אי-בוק אני גם לא מתכוון לכלות את כספי עליו, לפחות לא עכשיו. חבל. אבל קראתי ביקורות אחרות עליו, במקביל, ואני מבין פחות או יותר על מה הוא מדבר. כותב אכתוב מה אני מבין, ואז אפנה לביקורת של בנט, עם סיכום קצר.

ראשית, שם הספר מרפרר לשם ספרו של מירצ׳ה אליאדה. כאילו מתוך הצהרת כוונות, ועל פיהן הוא מבקש לנתח את היחס לקנאביס לאורך ההיסטוריה כשני יחסים במקביל: יחס דתי שבו הקנאביס מתחבר לאיכות מיסטית וטקסית, ויחס חילוני שבו הקנאביס הופך לאינסטרומנט שמשמש לצרכים תועלתניים כגון רפואה, ביורוקרטיה, כלכלה וכמובן פנאי.

העובדה שהקנאביס לא היה מוכר באירופה לפני המפגש של הצלבנים עם המזרח, הפך את היחס אליו לאוריינטליזם – הוא אמנם מסתורי, ועשוי לשמש ככלי שמעמיק את החוויה הרוחנית כשהוא בשימוש המוסלמים, אבל היי, מדובר במוסלמים, והם אחרים, ולא אנחנו, וככאלה הם מסמלים את כל מה שהוא לא אנחנו – טמפרמנט מזרחי, חשיבה מזרחית, תפיסת עולם מזרחית. שזה אומר: משולהב, לא הגיוני, ולפיכך שגוי ומשוגע. מי שמשתמש בדברים האלה, גם אם יחפש את מה שהמוסלמים מוצאים בו, לא יצליח, ואם יצליח, יהפוך ל״מוסלמי״, שזה אומר אויב הנצרות. היחס העוין הזה כלפי הקנאביס התפתח, גם כאשר עבר חילון, לעוינות כלפי הצמח, שנחשב כ״סם״ ותו לא. הוא רוקן מתוכן, וגם לו היה בו תוכן, זהו תוכן שמקושר לרוחניות זרה.

בהקשר הזה, פרטרידג׳ מתקדם אל עבר המאה העשרים: כל מה שנתפס זר, שויך לקנאביס, והיחס אליו ואל מי שמשתמש בו, סוחר בו, חיובי כלפיו וכו׳ – מוכתב מהסתכלות שלילית. וזו מין נבואה שמגשימה את עצמה. בגלל שהממסד מתנער מהתשמיש הזה, הוא מותיר את המענה לדרישה אליו בידי האנטי-ממסד, לכן ברור שישויך אל מה שהממסד רואה כשלילי. מדובר בכל מי שמתנגד אליו: עולם תחתון, מתנגדים פוליטיים, וכמובן מעצמות מתחרות. וזו גם הדרך של אותם הגופים ״להרעיל״ את תומכי הממסד, באמצעות התשמיש. וזו גם הסיבה להשתמש בו, ולהיות בעדו, אכזבה מן הממסד ונסיון למצוא אלטרנטיבות, לא בהכרח אלה שנמצאות על המדף, אלא גם אלה שאנו מחפשים בעצמנו וממציאים, מה שנקרא כיום ניו אייג׳. זה מקור האימוץ של הקנאביס כיום בידי המחפשים הרוחניים החדשים, נסיון למלא את החוויה הרוחנית האנמית, בתוכן לא ממוסד. בהיותו לא ממוסד הוא בתולי וחסר פניות. זו ההזדמנות שלנו להתחבר מחדש אל התשמיש הזה באותה דרך שמי שהממסד ביקש לפסול, ניסה להתחבר אליו. אולי נצליח להשיג את הדברים שהממסד עיקר, הלא היא החוויה הדתית.

כלומר, פרטרידג׳ נותן סיבה סוציולוגית בעיקרה ליחס של התרבות הפופולרית לקנאביס. שזה נחמד. אבל זה מקור הביקורת: ראשית כל, זה הסבר שטחי, שמרדד את החוויה הדתית לכדי תירוץ כמו-פוליטי במסגרת מאבק מדומין. בחוויה רוחנית, יטען פרטרידג׳, אין אותנטיות, ומה שמסתתר מאחוריה היא בעיקר ריאקציה פוליטית. שנית, וכאן עיקר הביקורת: פרטרידג׳ מפספס את הנקודה. הפסילה של הקנאביס לא היתה כי היא סימלה את האחר המוחלט, את הזר והמאיים, אלא דווקא כי הקנאביס שימר פרקטיקה דתית שהכנסיה ביקשה למחוק, וההדרה המתמשכת שלו אינה הטיה תרבותית, כפי שהיא אינדוקטרינציה אנטי אנתאוגנית.

פרטרידג׳ מציג את הרוחניות המודרנית כ״התנגדות אפיסטמית״ לרעיונות שקידם הקולוניאליזם, במקום להתייחס אליו כאל נסיון לשחזר את החוויה הדתית האנתאוגנית, שאינה מתווכת דרך שכבות רבות של היררכיה ובירוקרטיה. שבה המעכבים היחידים של אדם מלהגיע למגע ישיר עם הנשגב הם אי ציות לפרוטוקול, ולא אי ציות לסמכות. זו היתה החוויה הדתית המקורית, וזהו החטא שהרוחניות החדשה מנסה לכפר עליו. חטא הקולוניאליזם לא היה העוולות שהוא עשה בשם הנצרות, אלא דווקא הדוקטרינה שהחוויה הדתית חייבת להיות מתווכת בידי הכנסיה, ולהמונים אין רשות להשתמש בה אלא לראותה בלבד. האדבוקטים של הקנאביס לא "מקדשים צמח שהם הופכים לפטיש", אלא ״מחללים תפיסה שרוקנה את החוויה הדתית מתוכן והפכה את הכניעה בפני הסמכות לפטיש״.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×