בזמנו כשעסקנו בהרי געש ובמיתוסים של מאבק בין אל הסער לאלי השאול והמים, הבאתי את הדוגמא של אגם טאנה באתיופיה ומפל הנילוס הכחול, כנסיון קדום להאניש תופעת טבע געשית. לכאורה, המיתוס הזה היה נסיון להסביר התפתחות טכנולוגית כדוגמת האובסידיאן, ואת איכויותיה הפיזיות וגמולוגיות קישרו לסגולות נגד דמונים. זו היתה דוגמה שניה, כשהדוגמה הראשונה היתה הר ארג'ייס באנטוליה (בעת העתיקה: הר אראגוס). הראיתי כיצד מיתיפיקציה של התופעות הגאולוגיות באיזור יצרו את המיתוס המקורי על אל הסער האנטולי, שהגיע באמצעות סחר גם למסופוטמיה וליוון העתיקה. תשוב אינו אלא זאוס, מרדוך, הדד והבעל. אותו אל הסער נלחם במפלצת קדומה אימתנית ומעוותת, ולאחר שמנצחת אותה בוראת משרידיה את העולם. המיתוס התגלגל לסיפור על לוחם במפלצת, ובעיקר באחרית הימים, אז נצחונו יביא את הגאולה – במין שיבה נצחית שכזו.
עסקנו באתיופיה. אז מסתבר שגם באתיופיה התפתח מיתוס שכזה. היום אני רוצה להרחיב עליו. ראשית כל, איך הגיע מיתוס כזה לאתיופיה? האם מדובר בתת מודע קולקטיבי שכזה שמסוגל להעביר תמות מקצה העולם הידוע ועד קצהו? טענתי שמדובר בפרסוניפיקציה של תופעות טבע ומיתיפיקציה של הסברים מדעיים פרימיטיביים. האם בשתי הקצוות אנשים פעלו באותה הדרך? אולי. ואולי מדובר בתיווך של תרבות ״מדעית״ שנציגיה העבירו את הידע. תרבות שכזו יכולה להיות יוון, השושלת התלמית שלחה משלחות מחקר לאתיופיה, והיה לה גם עניין באנטוליה. כמובן, היא האמינה בזאוס.
היסטוריונים סברו אחרת. ז'וזף הלוי סבר שהמיתוס האתיופי נולד מהשפעה ישירה של סוחרים שהגיעו לממכלת אקסום, ספציפית סוחרים איראנים שסיפרו את מיתוס דהאק המלך-דרקון האיראני. קונטי רוסיני שיער שמקורו של הסיפור במצרים, מדמות של נחש אל ששלט בארץ פונט בתקופת הממלכה האמצעית. בכל מקרה, בשלב מאוחר יחסית ברור שהמיתוס עבר מתיחת פנים נוצרית בהשפעה תנ״כית מספר ישעיהו ומהסיפור על בל והדרקון (אחת מהתוספות האפוקריפיות לספר דניאל), והבסת הדרקון סימלה את הנצחון על הכופרים. בתחילה של הנצרות על הפגאניות, ולבסוף, כך טוען זאב רובין (במאמר ״נחשים מיתולוגיים באיראן ובאתיופיה: מסורת ותעמולה דתית ופוליטית בשלהי העת העתיקה״ המופיע בספר ״בני אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית״, הוצאת כרמל, 2007), נצחון ממלכת אקסום נוצרית על ממלכת חמייר היהודית בשנת 525 לספירה. יהיה אשר יהיה.
המיתוס עוסק בנחש מפלצתי בשם אַרְוֶוה (Arwe) שמולך על אתיופיה, משליט שלטון טרור עד שבסופו של דבר נהרג על ידי דמות גואלת בשם אנגבו (Angabo) שכגמול על מעשיו זוכה בכתר. בחלק מהגרסאות הוא נקרא בשם אחר, Wainaba ובחלק מהמקרים לא אנגבו הורג אותו, אבל הרעיון מובן.
בגדול, מדובר בשלוש גרסאות לסיפור שכנראה משקפות שלוש שכבות: הראשונה היא קדם נוצרית, השניה היא פרופגנדה של השושלת הסולומונית, שניסתה לנכס לעצמה את המיתוס האתיופי הקדום ובכך לתת לעצמה לגיטימציה (באמצעות ה״כברה נגסת״), והשלישית היא הגיוגרפיה של הכנסיה האתיופית האורתודוכסית שקשורה להתנצרותה של ממלכת אקסום. המשותף לכולן הוא שהמפלצת דורשת קורבן אדם, לרוב בתולות, לעיתים סתם בהמות. מופיע גיבור מסתורי והורג את הנחש בתככים ותכסיסים, ובתמורה כאמור יורש את כס המלך, ומוביל את אתיופיה לתור זהב של צדק וסדר. וכפי שהיה אז, כך צפוי גם בעתיד. כלומר, גם אם היה דקדנס, תהיה תחיה עתידית, והסדר ישוב על מקומו עד עולם.
הגרסה הראשונה הקדם נוצרית, הועברה בעל פה ולא מופיעה בטקסט קנוני. לפי גרסה זו, הדרקון ארווה שלט באתיופיה במשך 400 שנה ודרש קורבנות של בנות בתולות ופרים. אדם זר מציע להציל את הבת הבאה בתור, נותן לדרקון טקס קורבני הכולל רעל וגורם למותו. הגיבור מתמנה למלך, לפעמים הוא מכונה Agabos או אנגבו. הרעל מתואר מצמח החלבלוב, אכן צמח רעיל שהמוהל הלבן שלו מסוכן לעור, וכמובן אסור לבליעה, כי אז הוא גורם לכוויות באיברים פנימיים. החלבלוב שצומח באתיופיה מיוחד בכך שהוא לא סתם שיח אלא עץ, לפעמים ענק. המוהל שלו שימש כרעל-חץ ברחבי אפריקה.

מסתבר שבקרב בני הזולו יש אגדה על ה-umdlebe, עץ טורף בעל ענפים דמויי טפרים ושורשים כשל תמנון, שלפי הסיפורים מסוגל לנוע כשאיש אינו מביט. עץ זה מעורב בכישופים שחורים ואנשים מפחדים מלהסתובב אפילו בסביבתו, כי הוא מפיץ ריח נעים ומפתה ואז הורג את מי שמתקרב אליו. סוברים שמדובר בוריאנט של חלבלוב שנחשב כצמח המשולב בכישופים שחורים. הדבר הזה לא קשור לפולקלור האתיופי ורווח רק בקרב בני הזולו, אבל אולי הגרסה השניה קושרת אותו בכל זאת.
הגרסה השניה היא הגרסה שנועדה לתת לגיטימציה לשושלת הסולומונית. בגרסה זו, אנגבו מסתבר כאביה של מלכת שבא, כך שבתמורה להריגה של הנחש ווינאבה, הוא קיבל את המלוכה באופן חוקי. למעשה, זה היה התנאי שלו לכך שיהרוג אותו באמצעות ניצול יכולותיו המאגיות. ומה הן? הפרקטיקה בה הוא משתמש היא קבורת כלי ברזל מלובן במאורת הדרקון – קבורת אש באדמה היא טקס טיהור המאיים על רוחות רעות. אנגבו מתואר כמין מכשף שבתחבולותיו הוא הורג כך את המפלצת, סוג של מקבילה אתיופית לאנאנסי המערב אפריקאי.

כאמור, הקישור למסורות אחרות מאפריקה הוא ספקולטיבי, אבל אפשר לראות טקסים דומים בכל רוחות השמים. בקרב הזולו, לדוגמה, דיברנו על שימוש בעץ ה-umdlebe, שאמנם לא ברור מהו אבל סוברים שמדובר בחלבלוב (Synadenium arborescens או Euphorbia cupularis). ברגלונד מתאר טקס שבו יוצרים umkhovu – סוג של זומבי, אדם שהוחזר לחיים לאחר מותו באמצעות כישוף אפל ומשמש כשליח-משרת של מכשפים לצורך ביצוע משימות התנכלות באמצעות פיתוי. את האומחובו הזה יוצרים באמצעות הוצאה מקבר של גופה שנקברה זה עתה והחזרתה לחיים. לרוב מי שהרג את האיש הוא זה שמבצע את הטקס, אבל להוציא אותו מקברו זה מסוכן. כדי לעשות זאת משתמשים באחת משתי דרכים: או באמצעות פרוקסי, משתמש בדב נמלים שיעשה את זה, ואם מישהו ייפגע, שיהיה זה הוא. או שפשוט עושים קסם והמת יוצא לבדו. הקסם הוא לקחת ענף מעץ האומבדלבה, להכות על הקבר ולקרוא בשמו של המת. או-אז, המת יוצא מקברו. לאחר מכן מנטרלים את המת על ידי נעיצת מקל מחודד של עץ אומדלבה דרך גופו – המקל חודר דרך המרפס שבראש (הנקודה הרכה בגולגולת) ויוצא דרך פי הטבעת. לשונו של האומחובו מבוקעת כדי להידמות ללשון נחש (ukunquma ulimi), ועיניו נצבעות באדום – "כדי שיוכל לראות בלילה" (מתוך: Berglund, Axel-Ivar. Zulu Thought-Patterns and Symbolism. London: C. Hurst & Co., 1976., עמ׳ 442)
הדבר מזכיר במעט את הוודו, ואנאנסי מזכיר את התיאור של עץ האומדלבה – כך שיכול להיות שמובן הקשר.אבל בהקשר הזה חשוב לנו דווקא הקשר אל הנחש. לשון מפוצלת נחשבת בקרב בני הזולו כתכונה של דו פרצופיות, של ערמומיות שיכולה להיות שלילית אבל משקפת בעיקר תבונה ולכן יש להשתמש בה באחריות. לשון שכזו יש לפיתון. הזולו מעריצים את הפיתון (imamba), ורואים בו amakhhosi (״האדונים״) כלומר, סמל של כח, חכמה רוחנית,חיבור למקורות ולרוחות האבות. בהקשרים מסוימים, הופעת פיתון נחשבה לאות רוחני או להתגלות של ישות מגוננת, מה שמקנה לו מעמד כמעט אלוהי. מאמינים שהפיתון אינו מסוכן לבני אדם, ושיש להתייחס אליו בכבוד. לעיתים הופעתו מקושרת לטקסי חניכה, בשלות רוחנית, או קריאה להנהגה מסורתית. אחד מטקסי החניכה לדוגמה הוא טקס לכידת נחש, בישולו מספר פעמים, טמינת ראשו ובשרו באדמה, שטיפת עצמותיו ויצירה של מחרוזת מהעצמות הנקיות, מחרוזת המייצגת את כוחו של החניך.
Jacob A. Tropp מדווח (במאמר "The Python and the Crying Tree") על סיפור שמועבר בעל פה מאז שנות השלושים של המאה העשרים, שבו בני הזולו מתארים עץ מסוים שבוכה משום שבתוכו חי נחש הפיתון הקדוש. הסיפור מסופר למיסיונר R. H. W. Shepherd, שמסרב להאמין ומכנה אותו "אגדה ילדותית". הם דורשים ממנו לכרות את העץ אך הוא מסרב, והדבר גורם למשבר אמון ביניהם. מהו אותו העץ? מדוע הוא בוכה? המאמר אמנם לא מזהה את העץ הספציפי בשמו המדעי או הפולקלורי אך ברור שמדובר באומדלבה, שממנו יוצא המוהל הלבן, שמסמל את כוחו של הפיתון. אמנם החלבלוב אינו פסיכואקטיבי, אך כרעל הוא נחשב מקודש, ומייצג את הפיתון. למרות שיש לו גם צד אחר ואפל, ואנו רואים שאת היכולות של האומחובו מחדירים למת הקם לתחיה באמצעות מוהל העץ והעברות התכונות אליו – לצרכים של מאגיה שחורה. שוב אנו רואים נחש שמסמל דו פרצופיות של רעל, והנצחון על הנחש הזה עשוי לסמל כניצול הכח החיובי שברעל זה לטובת התעלות רוחנית.
נחזור לגרסה השלישית של המיתוס האתיופי. גרסה זו היא פיתוח של הסיפור על כך שאנגבו הוא אביה של מלכת שבא. בסיפור זה אחת מהנערות הנבחרות להקרבה היא-היא מלכת שבא, הידועה בשמה ״אתיה אזאב״. נערה זו נקשרת לעץ. שבעה קדושים נוצרים מופיעים, אחד מהם תוקף את הדרקון עם צלב, והם מביסים אותו. בהמשך, הדם של הדרקון פוגע בעקבה של הנערה. היא מגורשת מהכפר, שבה אליו עם גופת הדרקון, מוכתרת למנהיגה, ולבסוף נוסעת לירושלים ופוגשת את שלמה. האירועים הללו לפי המסורת הנוצרית התרחשו על אחד מהאיים באגם טאנה. זכרם של אותם הקדושים מונצח באי זה, שבו הוקמו מנזרים של הכנסיה האתיופית. ולא רק זה. טוענים שאת ארון הברית שהביאה איתה מלכת שבא מירושלים קברו באחד מהאיים הללו, ושם גם נמצאים כמה מקברות המלכים הראשונים של השושלת הסולומונית.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה