אובסידיאן, אבן אש, אבן צור, כלי חיתוך, כלי פולחן

האובסידיאן כאבן הצור

אובסידיאן (Obsidian) הוא זכוכית געשית טבעית – סלע וולקני שנוצר מהתקררות מהירה של לבה. במראהו הוא שחור ומבריק וניתן לסתת אותו לנתזים דקים וחדים ביותר, חדים אף מסכין מנתחים מודרני. תכונות אלו הפכו אותו לאחד מחומרי הגלם הראשונים והחשובים בתולדות האנושות להכנת כלים חותכים ונשק. כבר מהתקופה הפרהיסטורית המוקדמת, אנשים במזרח התיכון גילו את האובסידיאן והעריכו אותו הן בשל תועלתו הטכנולוגית (להבי חיתוך, חודי חניתות וחצים) והן בשל הופעתו יוצאת הדופן. בשבבי אובסידיאן ניתן לזהות ברק זכוכיתי עמוק, ומשטחו החלק מקנה לו איכות של מראה. לאור זאת, תרבויות קדומות ראו באובסידיאן חומר נדיר ובעל עוצמה – "אבן אש" שנולדה מבטן האדמה. האובסידיאן הפך לסחורה יקרת-ערך עוד בתקופות הניאוליתית והכלקוליתית, וסחר רחב-היקף התפתח סביבו ברחבי המזרח הקדום.

למעשה, יש הסוברים שתפוצותיהם של מיתוסי הבריאה במזרח התיכון ואף ביוון מבוססים על מיתוס הולדת האובסידיאן – כפי שנוצר באיזור הגאוגרפי של הר הגעש הפעיל בקפדוקיה, הר ארג'ייס שהיה מקור האובסידיאן במזרח הקדום. את מיתוס הבריאה הזה אנו מכירים בגרסה היוונית כקרונוס שסירס את אורנוס, ואז בלע את ילדיו עד שהוחלף בידי בנו, אל הסער. הגרסה המקורית היא אנו, אל השמיים, שכומרבי בנו התקומם נגדו, נשך את איבר מינו ובכך בלע את יכולת ההולדה האלוהית. מתוך גופו נולדו כמה ישויות, אחת מהם היא אל הסער האנטולי תשוב שנלחם באביו וניצח את שליחו, הדרקון המפלצתי שוכן המעמקים. הפורמט הזה מוכר לנו בגרסאות נוספות כמלחמה בין אל הסער לאל השאול, המלחמה בין בעל למות וים, או המלחמה בין מרדוך לתיאמת. בכל המקרים מדובר במה שנראה לקדמונים כמחזה לא מוסבר שבו מעורבים אש ומים, שמגיעים ממקורות סותרים ומשנים סדרי עולם, מים מהאדמה ואש מהשמיים – זרמי הלבה שיוצאים מלוע הר הגעש נראים כברק, האגמים הגעשיים שנוצרו בסביבות ההר. הקדמונים ניסו להסביר מה הם ראו, או מה הם זכרו, וכך נולד המיתוס של אל הסער הלוחם באל המים, שהתבטא באגמים הגעשיים שנוצרו יש מאין בעקבות ההתפרצויות, ושל אל הסער לוחם באל השאול ששיקף את ההתפרצות עצמה שבמסגרתה אבני אש יוצאות מהאדמה בלהט ואז מתקררות במהירות ויוצרות את האובסידיאן, ששימש כחרב קדומה, ועל כן גם שמו של החוד בקצהה הוא "להט". במילים אחרות, האובסידיאן היה סוכן תפוצה של הדת, מהתקופה הנאוליתית והלאה.

האובסידיאן לא שימש רק כחרב. החדות שלו אפשרה לו גם לשמש ככלי לסיתות אבנים, כלי קציר, תער לגילוח, איזמל מנתחים המאפשר טרפנאציה (קידוח גולגולת) ובאופן כללי ככלי פולחן, החל מסכין שחיטה וכלה בכלי לפציעה עצמית בטקסי טראנס וריקודים מקודשים. הברק והשקיפות שלו אפשרו לו לשמש כמראה, ובכך באופן סמלי כמקבילו של הירח שבו כביכול השמש משתקפת, המים שבו משתקפת הבבואה וכמובן כקמע כנגד שדים – בין אם שדים חוששים מבבואתם, ובין אם כי המראה נחשבת כלוכדת הנשמה, וכך בעצם האבן כולאת שדים. ככלי אפוטרופאי, קמע אינו נחשב כלי התקפי אלא דווקא כלי הגנתי, סוג של מגן שחוסם חיצים ומכח הפגיעה מחזיר אותם לשולחיהם כמו בומרנג, כך בעצם השד במראהו ייתקל בכלי הנשק שלו עצמו ויתפוגג. בכל המקרים אנו רואים את האובסידיאן ככלי לימינלי, כאובייקט מעבר בין עולמות ולפיכך כמה שהיינו יכולים לכנות גם כאנתאוגן.

איאן הודר שחקר את צ'טלהויוק, שנמצאת גם היא באותו איזור גאוגרפיה בדרום אנטוליה, הגיע למסקנה שחומרים כהים, מבריקים וחדים כמו האובסידיאן, היו בתרבות זו כסמלים כאלה. במאמרו "Symbolism at Çatalhöyük", הוא מנתח את הקשרים בין קבורות, ציורי קיר, ופיסול תלת־ממדי באתר, ומציע כי חומרים כמו אובסידיאן שימשו ככלים טקסיים במעברים בין החיים למתים. למעשה, סיכוי מאוד סביר שהמושבה עצמה הוקמה במקום דווקא בשל קרבתה למכרות האובסידיאן. זו היתה מין מושבת כורים, שבתחילה השתמשה באובסידיאן לצרכיה הפולחניים ואחר כך הפיצה אותו וכנראה שגם את פולחנה, הרחק.

באכדית נקרא האובסידיאן "צֻרְּוּ" (ṣurru). זה מצלצל לכם מוכר, משום שהדבר מוכר בעברית כ"אבן צור" או כ"חרבות צורים", שהם מצד אחד סמל שמודגש שנהגו לעשות איתו ברית מילה, גם יהושע בכניסה לארץ וגם ציפורה במלון במדבר. מצד שני מדובר בסמל אפוטרופאי, "אין צור כאלוהינו", "חי ה' וברוך צורי וירום אלוהי צור ישעי" וכו'. מצד שלישי ולא פחות חשוב: יש ציווי בספר שמות שאסור להניף אל מזבח ברזל, ויש לבנות מזבח אבנים אבל הן חייבות להיות מסותתות. ואיך אפשר לסתת אבנים אם לא על ידי סכין? כן, על ידי סכין, אבל עם סכין אבן.

בהקשר הזה אנו מכירים את הסיפור על שלמה המלך ואשמדאי. שלמה נתקל בדיוק בבעיה זו, כיצד יסתת את המזבח. מצד אחד כתוב בתורה שאסור להשתמש בברזל, ומצד שני, כמסופר במסכת גיטין ס"ח, "שונאו של ברזל שולט בו", כלומר יש כאן כח דמוני ששולט במתכת ואם רוצים להזהר ממנו חייבים להשתמש בחומר "מבודד טומאה". אגב, זו הסיבה שבמצרים העתיקה בדיוק מאותה הסיבה השתמשו כלהב אובסידיאן במסגרת טקסים לימינליים כמו "טקס פתיחת הפה", במקרה הזה בסכין בשם פסשקף. כנראה שגם בגלל זה ברית מילה מצוין במפורש שעשו עם כלים כאלה – גם ברית מילה היא טקס לימינלי שכזה.

בצר לו פנה שלמה לאשמדאי. כבר רפאל פתאי מציין את יסודותיו של אשמדאי בדמויות כגון כומארבי החורי כך שהרקע מתאים לנו מבחינה זו של הקשר לאובסידיאן ככלי הגנה מפני שדים. כמו כן, במיתולוגיה הפרסית יש דווה (כלומר, שד) בשם ח'שם שנקרא Aeshma Daeva והוא מקורו של השם אשמדאי. ברזל נוצר באמצעות ליבון ואש, ששניהם בעצם ביטויים של כעס וחימה, תכונות שאפיינו שדים ובעיקר את ח'שם. לעומת זאת, חיתוך באבן הוא חיתוך באמצעות "כלי קר", שחותך שלא באמצעות בעירה – ועל כן הוא כלי נגדי ל"כלי החם" שמהווה הברזל המאופיין בתכונה הדמונית הזו.

מאחר ששלמה ידע לשלוט בשדים באמצעות השבעות, הרי שיכול היה לצוות את אשמדאי להפקיד בידו את הקריפטונייט שלו. אבל אשמדאי לא ידע היכן הוא. הוא רק ידע שתרנגול הבר יידע איפה הוא. מיהו תרנגול הבר? יש המזהים אותו עם דוכיפת, אבל מסתבר שבגרסה של ילקוט שמעוני על מלכים קפ"ב, מוזכר דווקא הנשר. ויש להתעכב על כך. משום שעוף דורס, נשר או עיט, שבדרך כלל מתבלבלים ביניהם, הוא סמלו של אל הסער – כאמור בדרך כלל מתייחסים אל העיט שהוא סמלו של זאוס. מקורו באל האנטולי מנוזי (Manuzi) שמזוהה עם תשוב עצמו. למנוזי היה עיט על כתפו שנקרא Eribuški והיה נשלח בדרך כלל למשימות שונות בשליחותו – מן הסתם כדי לרמוז שהראיה של העופות הדורסים היא חדה מאוד והם רואים את הכל. חלק מהמשימות של העיט היו משימות ריגול או התקפה (כמו לדוגמה במיתולוגיה היוונית היה לו תפקיד לאכול את כבדו של פרומתאוס), אבל היתה לו משימה אחת וחשובה יותר: לשמש כמדריך הנשמות במסען לעולם המתים. בכל המקרים אנו רואים שוב תפקידים לימינליים של בין חיים למוות, או תפקידים של הגנה אפוטרופאית.

בכל מקרה, תרנגול הבר או העיט הזה שמר על ה"שמיר". לא ברור אם מדובר בחיה פלאית שיודעת לחתוך במדויק, או שמא בחומר. אבל הפתרון לבעיה של שלמה לגבי סיתות המזבח, שהוא גם סמל אפוטרופאי שנלחם בשדים, מסתבר כמשהו חד במיוחד, שכפי שאנו מראים יש לו גם תפקידים פולחניים לא קטנים בעניין שמירת ה"ברית". הי, ושמתם לב לשמו של האובסידיאן "שמיר", שזה אותו הדבר כמו "לשמור" וכמו "שמירה של הברית"? אין מקריות במשחק המילים הזה.

אלה היו שני הפני שלי באשר לתפקידו האנתאוגני של האובסידיאן והצורה שבה הוא בא לידי ביטוי במיתולוגיות של העולם העתיק, שמסתבר שיש קשר בין כולן. אבל מסתבר שלא בהכרח בגלל שהפולחנים והאמונות עברו באמצעות מסחר בין נקודות מרוחקות זו מזו, אלא דווקא כי סחורות שימושיות שכאלה הן שעברו. והסחורות, כמדע שימושי קדום, הן הן הפולחן והאמונה!

%

אסוציאציה נוספת של הצור היא עם התגלות: הסנה המתגלה באש בחורב למשה, כמוהו כ"נקרת הצור" שעליה התגלה הקב"ה בהר סיני. עם אותו הצור, או יותר נכון עם אותו ה"שמיר", מסופר במדרש, שחרת משה רבינו וגילף את אבני החושן, שבעצמן הן א. אבני חן געשיות, ב. אפוטרופאיות. ונתעכב כאן רגע על האפוטרופאיות: על שלמה המלך מסופר שהיה לו קמע שבאמצעותו גבר על השדים והשביע אותן, שהיה בעצם "שורש". לא ברור במה מדובר, וכאובייקט אפוטרופאי יכול להיות שזה היה אובסידיאן, וידוע על אבני חן ששובצו בטבעות לצורך הגנה. אם אכן כך, זהו חותם שלמה, שמסומל כהקסגרמה, או הפנטגרמה. מדוע? כי השברים שעל האובסידיאן, בעיקר כשהוא לא מסותת ומשויף, עשויים להיראות כמו מצולע לא ברור. מגן דוד או חותם שלמה הם בסך הכל הדמיה גרפית של שבר אובסידיאן בתמונה מלמעלה. ואכן אנו רואים ש״צור ישראל״, אותו הסמל היהודי המסתורי, הוא גם זה שמופיע על המגן והרומח של ההופליטים האגדיים מ"צבאות המשיח", ובין קודקודיהם חרות השם המפורש.

%

האובסידיאן אינו רק כלי אפוטרופאי או כלי לפולחני. בטקסים אפוקליפטיים נראה כאילו שמדובר בחומר ממנו בנוי ההיכל העליון, וכך נראים גם פניהם ו״מעשיהם״ של האופנים. במעשה המרכבה, יחזקאל א׳, כתוב ״ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה״. הפרשנות המסורתית מפרשת ״קרח״ כדבר שקוף, בוהק ומבריק – לא במובן של מים, אלא ההפך, במובן של אש, ״כגחלי אש בוערות״. זה המקום היחיד בתנ״ך שבו כתוב על קרח בהקשר של אש, ולכן כנראה שקרח גם במקומות האחרים אינו במשמעות של מים אלא במשמעות של ברק ושקיפות. בספר חנוך א׳ שאמנם הוא לא במקור העברי אלא בתרגום, מסופר בפרק י״ד שבית ה׳ עשוי ״קריסטל״ מבהיק, מוקף בלשונות אש (פסוק י׳).

בתרגומו של אברהם כהנא: ״ואבוא אל תוך לשונות האש, ואקרב אל בית גדול והוא בנוי אבני בדולח וקירות הבית כעין מרצפת אבני בדולח, כפתו היתה כעין שביל הכוכבים והמאורות וביניהם כרובי אש ושמיהם מים, ואש לוהט הקיפה את הקירות ופתחיהם היו לוהטים אש״. לדעתי יש לפרש: ״ותקרתו כעין רקיע כוכבים וברקים, וביניהם שרפי אש ושמיהם קרח״. כלומר, התיאור בספר חנוך חופף לתיאור בספר יחזקאל, והמילה מים לא קשורה בכלל. במקום זה: קרח היא אבן אש בוהקת, כניצוץ הברק.

בספר בראשית מסופר שנהר הפישון סובב את ארץ החווילה אשר שם הזהב, ״וזהב הארץ ההיא טוב, שם הבדולח ואבן השוהם״. איפה היא ארץ החוילה לא ידוע, אבל בגלל שחוילה הוא אחד מבניו של כוש, נדמה שהגיחון והפישון הן שתי זרועות הנילוס – הנילוס הלבן והנילוס הכחול. כלומר, הפישון הוא הנילוס הכחול, שהמקור שלו הוא אגם טאנה הגעשי – ויש שם גם מרבצי אובסידיאן שגם באופן מסורתי מהווים חלק מהעולם התרבותי של בני המקום. פליניוס הזקן מספר שמקורה של המילה ״אובסידיאן״ היא באדם שגילה את האבן באתיופיה, ״עם הסוגים השונים של זכוכית אנו יכולים להחשיב גם אובסידיאן, חומר הדומה מאוד לאבן אשר אובסידיוס גילה באתיופיה. האבן כהה מאוד ושקופה משהו, אך היא קודרת למדי למראה, ומשקפת, כאשר היא צמודה כמראה לקירות, את צלו של גוף יותר מאשר את מראהו״.

עוד כמה דברים שמקשרים את האגם עם אש ואוצרות: באגם טאנה יש מפל שנקרא באמהרית ״מפל האש״ או ״מפל העשן״ (טיס איסאתי״- ትልስ እሳት. איסאת כמו ״אש״) והנילוס הכחול עצמו נקרא כך כי פעם כחול בעצם היה תיאור לצבע כהה, או פשוט שחור. באמצע אגם טאנה יש אי, שטוענים ששם קבר מנליק בנה של מלכת שבא את ארון הברית. במיתוסים הטרום נוצריים, האי הוא מקום התרחשותו של המיתוס על המלך-דרקון, שאבא של מלכת שבא הרג אותו. המיתוס הזה הוא מיתוס מוכר בכל תרבויות המזרח, על מלך שהפך לדרקון וגיבור הרג אותו, ומקורו במיתוס על המלחמה בין אל הסערה לבין אל השאול והמים, הקשור כאמור להרי געש. זו הסיבה שלדעתי המילה קרח מקושרת מלכתחילה עם מים – כי הרי געש שהם מקורם של האובסידיאן, בדרך כלל נוצרים בהם אגמים געשיים.

חוילה הוא לא רק בנו של כוש אלא מופיע גם בלוח העמים בתור בנו של יקטן, כלומר ממוצא שמי. הוא מוזכר כאחיו של אופיר. בספר איוב נאמר ״לא תסולא בכתם אופיר בשהם יקר וספיר״. מה שגורם לי להניח שאחד משמותיו של האובסידיאן הוא ״שוהם״. פליניוס הזקן מכנה את האבן הזו chrystolithos. הוא מתאר אותן כשקופות ובעלות ברק זהב. זוהר עמר בספרו ״החן שבאבן״ מזהה את האבן הזאת עם תרשיש, וטוען שהיסוד הזה קשור לים, על פי הוולגטה שמתרגם את ״מראה האופנים ומעשיהם כעין התרשיש״, שמתורגם quasi visio maris. גם בתרגומים לארמית של התנ״ך הצבע מתורגם כ״כרום ימא״, כלומר צבע הים. עמר מציין שבתרגום הסורי לערבית של ״כרום ימא״, מתורגם ״לון אלסמאה״ כלומר כצבע השמיים, וכך ניתן להבין שהכוונה לצבע המים וצבע השמים גם יחד. אבל מאחר שאמרנו שצבעםשל המלאכים הוא כ״עין הקרח הנורא״ ו״ממעל לרקיע אשר עם ראשם כמראה אבן ספיר״, אין לנו אלא להניח שכל שלושת האבנים הללו מתארות את אותה אבן – הרי היא האובסידיאן. כאמור, איוב מתאר את הזהב, השוהם והספיר ביחד. וגם ספר בראשית, שמכנה את הספיר ״בדולח״.

מכל אלה אנו רואים שהמילים ״רקיע״ ו״קרח״ עשויות להיות המילים המתארות את האובסידיאן בעברית. הרקיע כי בו נוצצים הכוכבים, הקרח כי יש לו ברק, ככוכבים. הרקיע הוא כחול כמו מי הים הנוצצים ביום, ושחור כאובסידיאן בלילה, וסגול או כתום בשקיעה ובזריחה אבל תמיד נוצץ וזוהר ומלא נגה, ונראה כמו אבן חן. ולכן כל מיני אבני חן מתוארים כווריאציות של אובסידיאן, או כאובסידיאן בעצמן.

ולראיה: זהר עמר בספרו כותב גם על הפסוק ״ושמתי כדכוד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ״ (ישעיהו נ״ד) – שאקדח בתרגום השבעים הוא chrystalla, ושבוולגטה lapides sculptus מלשון ״קידוח״. אבל קידוח בעצמו הוא מלשון גחלת, שנאמר בישעיהו נ׳ ״קודחי אש״. וגם רד״ק ״ואולי נקראת כן כי מראיתה כמראית אש״. לגבי כדכוד, רד״ק מביא את הפסוק מאיוב ״כידודי אש״,וחז״ל בפסיקתא רבתי מתארים את אבני הכדכד כמבהיקות. בכל מקרה, רד״ק כותב באותו מקום גם שהכוונה ל״מרגלית שחורה״. ולכן, כנראה שהאובסידיאן נקרא גם מרגלית. לשאלה מדוע מרגלית נחשבת כאם הפנינה? עונה זהר עמר שעל פי הרס״ג, הפשיטתא ותרגום יונתן, נדמה שמרגלית היא שם כללי לאבן חן מבלי לציין אבן חן מסויימת. הקישור לפנינה בא רק מהיוונית margarita.

%

כשכתוב ״לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת״, מתכוונים שהיו משתמשים באבן חדה לפציעה עצמית. ומהי אותה אבן חדה? ה״קרח״. ולמה המילה קרחת נגזרת מכך? כי על הצלקות שנוצרו מהפציעה לא היה צומח שיער. ואנו יודעים ש״בין עיניכם״ זה מקום תפילין של ראש, כלומר הפדחת וראש המצח – שם היו פוצעים עצמם. בלי קשר, כהני הדת הקדמונים נהגו להשתמש באבן הצור כדי לגלח את עצמם ולהיות קרחים. מדוע? אולי כי חשיפה למתכות כבדות גורמת לנשירת שיער. ההיגיון הביולוגי מאחורי זה הוא שהמתכות האלה נקשרות לאבץ ולאשלגן, ולכן אלכימאים קדומים שעבדו בכריה, היו חשופים להרעלה. באיזורים שניתן לחצוב אובסידיאן ניתן למצוא גם מתכות כגון כספית, שהרעלה שלה גורמת בין השאר לנשירת שיער. אבל לא חייבים את הכספית, כי מסתבר שלא רק מתכות כבדות גורמות לנשירת שיער, אלא גם נחושת עשויה לגרום לכך, ל-alopecia erata. כלומר הנפחים הקדומים נקראו קרחים כי נשירת שיער אפיינה אותם, וכדי להידמות להם אנשים גילחו את עצמם בכוונת תחילה…

מאחר שהרעלות של מתכות כבדות ויסודות רעילים אחרים היו גורמות גם ליסורי גוף מסוכנים ולא רק לנשירת שיער ולהזיות (כמו במקרה של כספית), כל מיני אבני חן שהכורים היו יכולים למצוא במקרה באזורי החציבה והכריה, נחשבו אצלם כסגולות והגנה כנגד אותן תופעות לוואי – בעיקר ירוקות וכחולות, מה שרומז על נוכחות של נחושת בהן. את האבנים האלה היו טוחנים לאבקה ואז מורחים על הגוף, על האיברים שהיו חשופים לאותם החומרים. אנחנו מכירים את הדבר הזה כאיפור. לכן מוצאים פיגמנטים כמו מלכיט ואזוריט בחומרי איפור.

%

את השמיר מחשיבים בדרך כלל כקורנדום (נייר זכוכית), שנחשב מינרל עם קשיות גבוהה מאוד – 9 בסולם מוס. קורנדום נקרא ביוונית "סמיריס" (σμύρις) ובארמית "שמירא" – שניהם כנראה נגזרו מהמקור המצרי. אבל חייבים להבין שקשיות היא לא הפרמטר הנכון למדוד חדות, אלא רמת ה"קונכואידליות", כלומר טיב השבירה. לאובסידיאן יש "שבירה קונכייתית", כלומר "קונכואידליות מושלמת" כמו של זכוכית. לקורנדום יש לעומת זאת קונכואידליות נמוכה. הדבר קשור במבנה הגבישי של הקורנדום, לעומת המבנה הלא גבישי של האובסידיאן. מה שקובע את החדות הוא טיב השבירה, מה שמשמר אותה היא הקשיות. הקשיות לא אומרת כלום על כמה חד יהיה החומר, ובהתאם טיב השבירה לא אומר שום דבר על שבירות (רמת קשיות נמוכה). ולראיה: זכוכית היא מאוד שבירה אבל מאוד חדה, גם אובסידיאן. וקורנדום אינו שביר אבל יש חומרים חדים ממנו. לכן, יש מקום לסבור ש"צור" ו"שמיר" הן אבנים עם טיב שבירה טוב ולא עם קשיות גבוהה.

מה הכוונה ל"שמיר ושית"? הפרשנות המסורתית סוברת: קוצים, או יותר נכון אובייקטים עם רמת חדות גבוהה. לפי זוהר עמר "שמיר ושית" הם "שם קיבוצי לכלל מיני הקוצים והעשבים הרעים העולים בשטחים חקלאים נטושים". כלומר שמיר הוא לא צמח שאפשר לזהות אותו באופן קונקרטי, אלא תיאור כללי לשטחים לא מטופחים, שמתאפיינים בצמחים קוצניים – ובעלי בעירות גבוהה. הבעירות בדרך כלל היא פונקציה של כמה מים יש בצמח, כלומר כמה הוא מטופח בהשקיה סדירה. ולכן קל "להעניש" קוצים בשריפה. לגבי השית, סביר להניח שמדובר במשחק מילים עם "ואשיתהו בתה, לא ייזמר ולא ייעדר". למרות שרואים משחק מילים נוסף "בחיצים ובקשת יבוא שמה". כלומר חץ הוא רפרנס לחדות, וקשת הוא משחק מילים על ה-ש' וה-ת' של המילה "שית".

ולגבי ישובים שנקראים שמיר, כמו ״שמיר בהר אפרים״, מושבו של השופט משבט יששכר תולע בן פואה: ככל הנראה מדובר בשיבוש של המילה "שימרון", אחד מבניו של יששכר. מסתמן שגם המילים "שמעון" ו"שומרון" הם שיבוש של המילה הזו. מה מקורה? כנראה שכשם מייסדה "שמר", ולא על שם הנוף בה שכולל אבנים חדות או קוצים. יש גם את מי שסובר שכל המקומות הללו שקרויים בשמות הנגזרים משמר, שמיר ואף שמע, היו קשורים האחד לשני וכולם נקראו על שם אותה משפחה משבט יששכר, שבמקור הגיע מעמק יזרעאל – שם שכנה העיר המקורית "שמעון" (שכנראה היא שימרון) – אבל במשך הזמן הם עלו בהר והשתלטו על "דרך ההר", מה שהיום כביש 60, או לפחות החלק הצפוני שלו, שהיה בשליטת מה שהפך לממלכת ישראל: נחלות אפרים, מנשה ויששכר. למה הם עשו את זה? כי זו הדרך שהיתה מובילה לעיר צור. כאן אולי הקשר. דרך ההר היתה הדרך העתיקה שבה עבר המסחר לפניקיה וממנה: ונסחרו אבני חן (ובהן אובסידיאן, או לפחות זכוכית) ובשמים (מה שנקרא "צורי").

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×