היער כמקום מקודש

היער נחשב מקום לימינלי. עוד מעט נעבור לנקודה שאני מנסה להעביר (שזה בעיקר הגות), אבל לפני זה הקדמה קלה. פשוט, רכשתי את הספר החדש, ״Witch's forest", השלישי בסדרה של הגן הבוטני Kew שכתבה העיתונאית סנדרה לורנס, ועוסקת בגילויים שונים של הצומח בפולקלור ובתרבות. הספר הראשון עסק בצמחי גינה, הספר השני עסק בפטריות, אפילו הסתמכתי עליו כשכתבתי על הארגוט, זה כתוב גם שם. אז הפעם ביערות – ראשית כל במושג היער, ושנית בכמה וכמה סוגי עצים שונים והמקום שלהם בדת, בפולקלור ובמיתוס. ספר נחמד. בעיקר נחמד, שבשונה משני הספרים הקודמים בפורמט קינדל שלהם, שהם היו מאויירים ולכן בפורמט jpg, ואי אפשר היה להשתמש ב- text to speech, הפעם זה אפשרי. אפילו כך שמעתי אותו.

לימינליות (liminality) היא מונח אנתרופולוגי ופסיכולוגי שמקורו בלטינית limen – "סף". המושג מציין מצב של מעבר, שבו האדם או הקבוצה נמצאים בין שני מצבים. בדרך כלל בין מצב של וודאות למצב של אי וודאות, בין מצב מוכר למצב לא ידוע. בדרך כלל במונחים של זמן ומרחב.

במונחים של זמן מדובר על מה שנקרא באנתרופולוגיה "טקסי מעבר" – הרגע שבו נולדת, הרגע שבו התבגרת, הרגע שבו מתת, או שמישהו אחר מת וחסר לך. כל הטקסים הללו ובעיקר בעת התרחשותם נחשבים כטקסי מעבר ומי שעובר אותם נמצא במצב לימינלי. מוכרת התאוריה של ויקטור טרנר שמדברת על כך שברגעים כאלה הגבולות ההיררכיים נשברים, ונוצר מצב של "קומוניטס" – השלב שבו חוזרים לנקודת ההתחלה שבה כולם מרגישים חוסר אוריינטציה ונמצאים במצב חדש. רק כשיתרגלו וילמדו ויסתגלו, או-אז יווצרו שוב המסגרות הללו, וגם תהיה להם משמעות.

אבל רצוני לעסוק במונחים של מרחב. גבול הוא מקום החוצץ בין שני מרחבים: מקום שבו יש בטחון ומקום שאין בו בטחון. זה יכול להיות דלת הבית, שער העיר או כל מקום מעבר אחר בין המקום המוכר שבו אתה "בעל הבית" לבין מקום שאתה אורח. ובדרך כלל זה מלווה בטקס אנתרופולוגי כלשהוא. על בסיס זה לדוגמה נוסח טקס הכנסת האורחים, לפחות בשלב לפני שאומרים להם "תרגישו בבית" – הוא טקס מעבר, כלומר, אם האורחים מעלו בתפקידם האנתרופולוגי כאורחים, מפעילים עליהם סנקציות., אסור להם לגנוב, ואסור להם לצעוק, או להתייחס אל בעל הבית כאל שווה. יש היררכיה ברורה, שנעלמת ברגע הכנסת האורחים שבה בעל הבית, שאמור להיות הרם יותר בהיררכיה כמארח, קד קידה ו"משפיל" עצמו באופן אקטיבי לקראת האורח.

או אם תרצו לקחת את זה מילולית: בדיקת דרכונים במעבר גבול. כולם עוברים את זה בלי הבדל, בלי פרוטקציות. אפילו אנשים עם דרכון דיפלומטי לא פטורים מביקורת גבולות. נכון, אם יקרה משהו וירצו לעצור אותם, יש להם חסינות. ויכול להיות שיקלו להם את החוויה כשיכניסו אותם בטרקלין צמרת. אבל ביקורת גבולות היא עדיין טקס מעבר של מקום לימינלי.

ובכן, היער הוא מקום לימינלי ולכן הוא הפך למקום קדוש שנמצא ב"בר" – אם נשתמש בלקסיקון של מירצ'ה אליאדה. אפשר להסתכל על זה בכמה מישורים. היער הוא מקום לא מתורבת, פראי, כאוטי ומסתורי. להכנס אליו זה היה להכנס למקום שבו הגבול לא ברור, ומספיק להסתכל על התאורה: אתה נמצא בתוך יחער עבות והעלים מסתירים את השמש, לא ברור לך אם זה יום או לילה, אם יש גשם או אין גשם, אם מטר לפניך מסווה את עצמה חיה שתקפוץ עליך, ואם אתה רעב מי יודע אם מה שאתה מוצא הוא רעיל או לא. ביער גם חיו כל מיני יצורי ביניים שכאלה: נימפות, רוחות טבע, שדונים, פיות ואפילו שדים. לא היית מרגיש בטוח לעבור שם, היית צריך מורה דרך, כי אולי היית הולך לאיבוד. ואם היה קורה לך משהו, את מי היית מזעיק לעזרה?

אפשר לצמצם את הכל באופן רדוקטיבי ולומר שהיער הוא חסם והחסימה העיקרית שהוא עושה היא חסימה של תנועה (כלומר "נגזרת" של מרחב). וכך בעצם האדם התייחס אל היער במונחים של תנועה: יערות היו אזורים פראיים, לא מבוקרים, ולעיתים קרובות שכנו בהם חיות טרף, שודדים, לוחמים נודדים, או שבטים עוינים. היער כיסה לעיתים שטחים עצומים ולא מסומנים, והיה קל מאוד להתבלבל בהם ולהיעלם. משום כך, נתיבי תנועה ראשיים עברו לעיתים קרובות סביב יערות ולא בתוכם. אנשים העדיפו לעקוף את היער למרות הארכת הדרך, ולעיתים נאלצו "לחתוך" דרכו, תוך מודעות לסכנה ולמשמעות הרוחנית של המעשה. האנשים האלה הם בדרך כלל אותם אנשים שזקוקים להגנה: סוחרים, שליחים, חיילים, פליטים. ולכן גם הומצאו אלי ההגנה, שהמשותף לכולם הוא היער.

אפילו יהוה שלנו הוא גלגול של אל יער – "כי לי כל חיתו יער, בהמות בהררי אלף. ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי". זוכרים שקוראים לה' שדי? שדה הוא אותו ה-wilderness של מירצ'ה אליאדה, ונאמר "יעלוז שדי וכל אשר בו, אז ירננו כל עצי יער, לפני ה' כי בא לשפוט כל הארץ". אפילו היה חשוב לבנות את האובייקטים הפולחניים של יהוה מדברים שניתן למצוא ביער – עצי ארז, שהרי בית המקדש נקרא "בית ארזים". אל לנו לשכוח שמקום המקדש הראשוני שלו היה לא בירושלים, אלא ב"קרית יערים". כמובן, אנחנו מכירים את הסיפור על גן עדן, שאינו אלא יער. שלא לדבר על זה שאשתו לכאורה של ה', האשרה, זוהתה עם עץ היער.

ומאחר שהיער קשור בקשר אינטימי עם תחבורה, נשאלת שאלה: אם פעם היער היה מקום מרוחק, קשה לגישה, ומלא בסכנות לא ידועות, והגישה אליו דרשה מאמץ, ולעיתים סיכון – מה שהפך אותו לקדוש. עם פיתוח דרכים, רכבים, ומפות, הפך היער לנגיש יותר ובעיקר "רגיל יותר". הוא איבד את מעמדו כמכשול תנועתי כמעט לחלוטין. הוא איבד את המסתורין שלו, והפך למקום שניתן לשלוט בו, לנצל אותו למשאבים, ולחקור אותו מדעית. הטכנולוגיה אפשרה לאדם לחדור ללב היער, לכרות אותו, ולשנות את פניו. בכך, היער איבד את מעמדו כמקום מקודש.

כשאדם חוצה יער ברכב או באמצעות GPS, הוא אינו עובר תהליך נפשי – הוא עובר מ־A ל־B. בכך, היער מפסיק להפעיל את התודעה המיתית. התודעה משתנה – וכך גם המרחב מאבד את עומקו הפנימי. אך האמנם כך? לדעתי לא, לדעתי הטכנולוגיה היא לא כלי שמשבש את הקדושה, אלא הוא הקדושה עצמה. הוא החוויה עצמה. הטכנולוגיה היא לא כלי כדי לשרוד אלא כלי כדי להעמיק, ולכן הוא חוויה אותנטית. המרחב הפיזי של היער הומר למרחב דיגיטלי, שבו כל אובייקט מקבל מימדים נוספים ("מטא דאטה"), ואז הפליאה הופכת לא פליאה מהבלתי מובן אלא פליאה מהמורכב. וברגע שאתה מצליח לפצח את המורכבות, כי אז אתה מגיע לחוויה מיסטית של ממש. הנבואה של השמאן הומרה בפרוגנוזה של המדען. ככל שאתה יודע יותר, אתה רעב לדעת יותר. ככל שאתה מפצח את המסתורין של הטבע, אתה רק מגלה כמה הוא מסתורי ונפלא עוד יותר.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×