היער הקדוש: קדושה, פולחן ולוחמה בקווקז

עוד סיפור נחמד מהספר ״The Oak and the Larch״ של סופי פינקהאם, על העבר האנימיסטי של עממי היערות וההרים שנדחקו על ידי הקולוניאליזם הרוסי.

הצ'צ'נים, יחד עם עמים נוספים בצפון קווקז כמו האינגושים, האבחזים והצ׳רקסים, קיימו מנהג של תחזוקת ״חורשות קדושות״. למרות שאיזור זה עבר תהליכי התנצרות ואסלאמיזציה, פולחן הטבע נותר נדבך מרכזי בזהות התרבותית של עמי הקווקז במשך מאות שנים. תהליך המרת הדת של העמים הללו, הידועים בשם ה״נאחיים״ (Nakh), הושלם יחסית מאוחר (במאה ה-18 וה-19), מה שאפשר למנהגים הפגאניים לשרוד זמן רב. גם לאחר קבלת האסלאם, נוצר לעיתים "סינקרטיזם", שהתבטא בכך שהכבוד לעצים עתיקים וליערות בכלל נותר, גם אם הצידוק הדתי השתנה, ורוחות היער הפכו לג׳ינים או סתם לקדושים מוסלמים.

אחת מהן היא ה-Hunsag, רוח יער המגנה על בעלי החיים והצמחייה. פגיעה בעץ בחורשה מקודשת נחשבה לחטא דתי חמור שעלול להביא קללה על הפוגע ועל משפחתו, פגיעה היא פשוט כריתה של עץ שאסור לכרות (חלק מהעצים ובנסיבות מסויימות מותר). כדי להכנס ליער היה צריך לבקש מהרוח הזו רשות, ואם היו רוצים לצוד היו חייבים לעמוד בכללים אתיים מחמירים. כמו לדוגמה, אסור להרוג חיות צעירות, או חיות בהריון. מי שיעשה את זה, עלול ללכת לאיבוד ביער, או למות במיתה משונה אחרת ביער. היה אסור לאסוף זרדים וגם לא לדבר בקול רם, שמא יפריעו את מנוחתו. במקומות מסוימים הוקמו מזבחות קטנים מאבן (הנקראים Siy) בתוך היער, שם הניחו הציידים מנחות קטנות (כמו חתיכות לחם או טבק) כדי לזכות בברכתו.

הדבר הזה יצר סוג של ״אתיקה סביבתית״, שמנעה השמדת יערות, שימרה את המערכת האקולוגית ביער, את מקורות המים נקיים, ואת סף היער כמחסום טבעי ממפולות סלעים ובוץ. גם בתקופות שבהן העממים הללו כבר לא היו פגאניים, הפרקטיקה הזאת השתמרה, מאי אילו סיבות. כך לדוגמה, כשהרוסים היו צריכים עצים לצורך מפעל הבניה שלהם, הדבר מנע כריתת עצים לצורך מכירתם, וכשהרוסים ניסו להפעיל כח (מן הסתם חשקו בעצים ובדרכי המסחר שהיערות חסמו), הצ׳צ׳נים השתמשו בסבכים של היערות כביצורים שסייעו להם בלוחמת גרילה.

מסופר שבשנת 1841, לוחמים צ'צ'נים טיפסו על עצי אשור ענקיים, שיכלו לשאת על ענפיהם 30 עד 40 אנשים, ומשם ירו על הכוחות הרוסיים. הרוסים היו חסרי אונים כל כך שהאמינו שכל עוד היער עומד, הצ'צ'נים הם בלתי מנוצחים. אז מה הם עשו? הם החליטו לכרות את היערות הללו.

הריסת היער הייתה אסטרטגית עד כדי כך שהתקדמותם של חוטבי העצים דווחה בעיתונות הרוסית ממש כפי שמדווחים על הישגים בשדה הקרב, תוך ציון כמות היער שהושמדה. אחד מהחיילים שהשתתף בבירוא היערות הללו היה הסופר לב טולסטוי שנשלח ביחד עם יחידתו למשימת עונשין של כריתת יערות והשמדת הכפרים הגובלים בהם.

המחזה הזה היה אחד מהמשפיעים על השינוי המוסרי האידאולוגי של טולסטוי. הוא הקדיש את עצמו בהמשך חייו לייעור מחדש וניהול יערות באחוזתו, ואת התמלוגים שהרוויח מ״מלחמה ושלום״ השקיע בקניה ושתילה (באחוזה) של עשרות אלפי שתילי לבנה ואשוח. ב-1857 הוא יזם הצעה לרשויות המקומיות לשקם את ה"זאסקה" (zaseka), שרשרת יערות ההגנה מימי הביניים של רוסיה, הצעה שלא נתקבלה. הדבר משתקף גם ביצירותיו. ב"אנה קארנינה", הוא משקף את הגישה הזו של שימור יערות כחובה מוסרית, בדמותו של קוסטיה לוין. כאשר מת טולסטוי, עקב נידויו מהכנסייה האורתודוקסית ולפי בקשתו, הוא נקבר בקרחת יער פשוטה באחוזתו.

אחרית דבר: עבור הצ'צ'נים, היער היה הבית, המגן ומקור המזון. הרוסים הבינו זאת והפכו את כריתת היערות לטקטיקה צבאית-חברתית. כריתת היערות הביאה לרעב. לא רק שלצ׳צ׳נים לא היה איפה ללקט, גם ההרס הסביבתי הסיר את ההגנות הטבעיות שהיו לכפרים משטפונות וסחף אדמה, והדבר הביא להרס סביבת החיים שלהם. לא היה להם איפה לרעות, והעובדה שהרוסים גם השתמשו בשריפת יערות הביאה לחיסול שדות החיטה שלהם. הם נאלצו להדחק, וכדי למצוא לעצמם מרעה ושדות לזריעה הם נאלצו בעצמם לברא יערות והדבר הביאה לאפקט שרשרת. פחות יערות, יותר מפגעים, פחות סביבת מחיה, פחות אפשרויות להגנה מפני התקיפות הרוסיות, יותר דחיקה.

הצ׳צ׳נים נכנעו לבסוף ומנהיגיהם נשבעו אמונים לצאר. הרוסים שביקשו לחזק את שליטתם בקווקז הציבו בפני הנשארים ברירה, להגר מרצון לאיזורים שהרוסים חפצו ליישב אותם, או להיות מגורשים לאימפריה העותמנית. רבים גורשו, העותמנים קלטו אותם, לכאורה במסגרת סולידריות מוסלמית, אך בפועל כדי ליישב אותם באיזורים הנוחים להם בספר האימפריה. בתחילה בבלקן, ובהמשך בפלשתינה, מקומות שבהם היו אמורים לשמש כ״מגן אנושי״. ספציפית לפלשתינה נשלחו הצ׳רקסים.

ובחזרה, איכשהוא, לנושא השמאניזם הקווקזי: הצ׳רקסים אמנם לא סוגדים לעצים, אבל מסתמן שהריקודים שלהם, והריקודים הקווקזיים המפורסמים בכלל, מקורם בטקסים דתיים שהתקיימו סביב עצים קדושים. את הטקסים הללו ניהל שמאן שהחזיק בשרביט עץ (ז׳אג, Жыг), אביזר פולחני מעוטר שתפקידו במקור לתקשר עם אל היער, שאיתו היה מסמן על מי שיקיים את הטקס. בריקוד המודרני התפקיד הזה התגלגל ל״מנהל טקס״, שעושה סתם תנועות עם הידיים, והתפקיד שלו הוא לבדר. הטקס נקרא ג׳גו Джэгу, ומנהל הטקס נקרא ג'גואקו Джэгуакӏо.

סרטון של ריקוד צ׳רקסי להנאתכם.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×