התנצרות אירופה: סיפורם של פולחנים פגאניים מתמשכים

סרטון מעניין מאוד בערוץ ReligionForBreakfast עוסק בתהליך ההתנצרות של אירופה, ומפריך את התפיסה המקובלת לפיה היבשת הפכה לנוצרית לחלוטין כבר בימי הביניים. בפועל, קהילות רבות בחזית הצפונית והמזרחית של אירופה המשיכו לקיים פולחנים פגאניים עמוק לתוך העת החדשה. בין השאר מדובר בעמים הבלטים (ליטא/לטביה), הפינו-אוגרים (אסטוניה/פינלנד) והעמים בצפון הרחוק של אירופה. בקרב עמים אלה נותרו יסודות אנימיסטיים, וגם אם למראית עין העמים הללו עשויים להיחשב כנוצרים, קיים שם יותר סינקרטיזם מנצרות, ואפילו לא הוא אם רוצים להצמד להגדרה פר-סה. סינקרטיזם הוא לשלב מן החדש בישן, לצד הישן. לעומתו, מה שקיים יותר הוא פרקטיקות נוצריות שמעובדות מחדש דרך "המשקפיים" ודרכי ההבנה המוכרות מהדת הישנה. מה שנקרא ״קריאוליזציה״. קריאוליזציה היא ״סינקרטיזם תחת לחץ״. כך קדושים נוצריים הם בעצם האנשה של אלים, מנהגי פולקלור עם זכר למנחות לאלים הללו, וסמלים לאומיים מעולם הקולינריה ותרבות הם פרקטיקות מחולנות שהיו במקור פולחן דתי…

קריאוליזציה היתה קיימת באירופה בתפר האלף הראשון לפנה״ס בקרב עמים גרמאניים וקלטים, ואולי מפני שהעמים האלה הם שנחשבו כמעצמות לאורך השנים ולכן קבעו את הטון וכתבו את ההיסטוריה, וגם במקרה הובילו את מסעי הצלב, וחשבו שהקריאוליזציה שלהם עצמם תמה, הם התעלמו ממה שקרה אצל עממים אחרים שאימצו את הנצרות בשלב מאוחר יותר. אבל זה קיים עד היום, בצורה בוטה אפילו יותר מאיך שזה קורה עם התלתן האירי, סנטה קלאוס וביצת הפסחא.

במאות ה-12 עד ה-14 התקיימו כמה מסעות צלב שנקראים בשם הכללי ״מסעי הצלב הצפוניים״. מסעות צלב אלה היו מסעות נגד פגאניים במטרה לנצר אותם, והובלו על ידי מתנצרים יחסית חדשים שששו להיות דתיים יותר מהאפיפיור, אם אפשר לומר דבר כזה על הימים שנחשבים כגרעין הקשה של ימי הביניים ומסעי הצלב. הם היו קתוליים בעיקרם ולכן היו מושפעים מהיחסים בין הנצרות האורתודוכסית המזרחית לבין הקתוליות. לפיכך מסעי הצלב נעצרו בשלב מסוים בעקבות התנגדות ממזרח. אבל לא שהמזרח לא היה מיסיונרי. גם הנצרות המזרחית המשיכה במפעל המיסיון וההמרה בכפיה, וככל שהתפשטה מזרחה כך רמסה עוד ועוד מסורות פגאניות, אנימיסטיות ושמאניות. אבל אנו נעסוק כעת בחלק המערבי, כלומר מה שנקרא ״מזרח אירופה״ מבחינה פוליטית ותרבותית.

כאמור, הסלבים, בעיקר אלה המזרחיים, הומרו לנצרות על ידי הביזנטיים (הנצרות המזרחית, האורתודוכסית) ולכן נחשבו כקשורים לקונסטנטינופול יותר מלרומא. אבל גם לו רצו להיות קשורים לרומא, כנראה שלא היה להם פנאי להשתתף במסעות צלב, מפני שהם היו עסוקים באותן המאות בהגנה על הגבולות המזרחיים והדרומיים מפלישה של עממים טורקיים, עמי הערבה. בסופו של דבר הם נכנעו ונפלו בידי הפולש מהמזרח, המונגולים. אבל המונגולים אינם העם הטורקי היחיד שפלש, ואנו מכירים את העות׳מנים כלומר הטורקים, הבולגרים, הקומנים, הסלג׳וקים ועוד. כולם דחקו את הסלבים מערבה וצפונה. וכשהסלבים נדחקו, נוצר מאבק בינם לבין הקתוליים ממערב, והמלחמות ביניהם, שנחשבו בפני עצמן סוג של מסעות צלב, עצרו כאמור את ההתפשטות הקתולית מזרחה. כך נוצר בעצם גוש מזרחי וגוש מערבי-קתולי, שפחות או יותר קיים גם היום. גם התרבויות הסמי-פגאניות או ה״קריאוליות״ שאיכשהוא היו קיימות במרחב האסייתי-אירופי, אימצו את החלוקה הזאת – קתולים במערב, אורתודוכסיים במזרח, ומוסלמים בדרום. בקטגוריה זו ניתן למצוא עממים טורקיים שזנחו את השמאניזם שלהם. אך ביחד עם הנטישה ואימוץ הדתות המונותאיסטיות, גם במחוזות האלה ניתן למצוא עדיין יסודות פגאניים, ועסקנו בכך לא פעם.

אבל נשוב לדתות הקריאוליות בצפון הרחוק ובמרחב הבלטי והפינו-אוגרי. הסרטון מביא כמה וכמה דוגמאות ליסודות פגאניים שנותרו עדיין, כמו סגידה לחורשות קדושות, אבנים, מעיינות, עצים יחידים ואפילו לאדי סאונה. כן, מסתבר שהסאונה שימשה לא רק לרחצה, אלא ובעיקר לטהרה – הן של הגוף והן של הנפש. נשים ילדו בסאונה, פצועים טופלו בסאונה ואפילו אוכל, כמו בשר, עובד. אצל העמים הפינו-אוגרים הצפוניים, עישון הבשר היה חיוני להישרדות במהלך החורפים הארוכים והקשים, והוא מהווה חלק בלתי נפרד מזהותם התרבותית והקולינרית עד היום.

כמובן שגם השמאניזם וטקסי שינוי תודעה רווחו בקרב העמים הללו, כמו לדוגמה בני הסאמי (הלאפים). מסתבר שבקרב בני המארי על גדות הוולגה שמאנים שימשו בתפקידי מפתח עד מאוחר מאוד, ובמאה ה-19 מתועדים טקסים שבהם התקיימו טקסי הקרבת קורבנות בגלוי למורת רוחה של הכנסיה האורתודוכסית. ב-1992, כאשר נשיא רפובליקת מארי-אל, מולדתם של המארי ברוסיה, הושבע לתפקידו, הטקס נוהל לא רק על ידי כומר אלא גם על ידי כהן דת אנימיסטי…

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×