על קניבליזם פולחני

מחקר חדש שפורסם ב-Scientific Reports חושף ראיות לאכילת אדם לפני 5,700 שנה במערת אל מירדור שבסיירה דה אטאפוארקה, בורגוס, ספרד. המחקר מצביע על כך שהאירוע התרחש בהקשר של עימות אלים בין קהילות רועים מאוחרות מהניאולית. השרידים שנחשפו כוללים לפחות 11 פרטים—ילדים, בני נוער ומבוגרים—שנכלאו, נתפשו, נשברו, בושלו ונאכלו. העצמות מצביעות על אכילת אדם שיטתית, ללא סימנים של כוונות פולחניות או קבורה. אז בעצם, הוא לא אמור להיות קשור לנושא דיוננו. עם זאת, המאמר כן דן בסיבות אפשריות לקניבליזם, ובעיקר בתקופה הניאוליתית, ואחת מהסיבות היא בהחלט פולחן – שכאמור לא נתגלה באתר זה, אך באתרים אחרים… אולי.

קניבליזם פולחני עשוי להתבצע כחלק מהאמונה שהגוף האנושי מכיל את נשמתו של המת, וכתוצאה מכך אכילתו יכולה להיות צעד של "ספיגת רוחו" או "הפנמתו". מה שנקרא ״אנדוקניבליזם״. כלומר, מדובר במעשה מאגי ולא בהכרח במעשה של ציד גרידא. נכון, אמנם רעב הוא אפשרות, אבל המאמר מדגיש שסביב התקופה הזו לא נמצאו מספיק עדויות לרעב ממושך או למחלות תזונתיות, מה שמורה על כך שרעב הוא לא משהו שקשור לממצאים שנתגלו. נכון, קניבליזם בעטיו של רעב הוא אפשרי, אבל אירועים כאלה הם מבודדים בהיסטוריה והתקרבו במהלך תנאים קשים במיוחד. אם כך, למה לאכול אדם? אין מנוס שמדובר במעשה עם טעם. ומה יכול להיות הטעם? הדברים שעולים בראש הם הרתעה או פולחן.

בהנחה שאכילה היא הפנמה של דבר שבא מחוץ לגופך בתוך גופך, אין ספק שהכוונה באכילת אדם היא להטמיע אותו. הטמעה יכולה להיות באחד משני אופנים: או לקיחה, כלומר ניכוס, או ההפך, קבלה. נתחיל בקבלה: אכילת אדם היא דרך לכבד את המת או לאחד את הרוחות בין החיים למתים. במקרים כאלה, האכילה נחשבה כחלק מ"טקסי לידה מחדש", כאשר בשרו של המת שימש לסמל חיבור לעבר או לחדש את הזיכרון. ברגע שאתה מוטמע בגוף החי, אתה נותר חי בנשמתו (החיה).

הרודוטוס מעיד על שבטים הודיים שנהגו כך: ״אחרי כן קרא דריווש להודים הנקראים קאלאטים, האוכלים את גופות הוריהם, ושאל אותם בנוכחות היוונים, שהשיחה תורגמה להם, באיזה מחיר יסכימו לשרוף באש את אבותיהם המתים, והם זעקו זעקה גדולה וביקשו מדריווש שלא לומר דברי מינות כאלה. כך המצב עם מנהגי העמים, ונדמה לי שפִינְדָארוֹס צדק באומרו בשיר, ש״המנהג הוא מלך על הכול״.

קניבליזם כזה קיים גם כיום בחברות ילידיות בדרום אמריקה ובפולינזיה. האינדיאנים ה-Amahuaca מפרו היו לוקחים חלקי עצם מתוך אפר של מדורת קבורה, טוחנים אותם עם תירס ושותים אותם כמרק. בבורנאו כל תהליך הכנת הגופה לאכילה הוא אנלוגי להכנה של יין אורז. הגופה נקראת ״יין האבודים והמתים״. הילידים מאמינם שהתפרקות הגוף היא מסוכנת ונוקמת וכדי למנוע את הסכנה הזאת יש לבצע מניםפולציה בגופה. כך גואלים אותה, ומונעים ממנה לכעוס, כך גם גואלים את הנותרים ומונעים מהם להיענש. ידוע כמובן המקרה של ה-Fore בגינאה החדשה שמקיים פולחן אבות אנדוקניבליסטי, ובמסגרת הפולחן היו נותנים את החלק החשוב ביותר באדם, המח, לקרוביו של הנפטר,בעיקר נשיו וילדיו. הדבר הזה היה בדיעבד הגורם לכך שמי שאכל מהמח לקה במחלהנוירולוגית שנקראת Kuru.

לגבי הלקיחה, אכילה של האויב היא מעשה מרתיע שמסמל ״הכחדה טוטאלית״ או ״העלמה של האויב״. אם אתה אוכל מישהו, אתה בעצם מפגין את ההוכחה לכך שניצחת אותו. בנוסף, אם האויב הזה היה בעל נכסים, כשאתה אוכל את האויב שלך, אתה מנכס לעצמך את אותם הנכסים. נכסים הם גם כח, כח חיות או כח רוחני (לדוגמה: יחס מיוחד מן האלים, ״מאנה״, שברגע שאתה מטמיע בגופך ,אתה הופך להיות הנבחר) וכמובן, בעלות על אדמה, טוטם, משאבים וכו׳. גם הדבר הזה, אגב, קורה כיום בחברות ילידיות. מפורסם המקרה של המורדים בליבריה שאכלו את ליבותיהם של אויביהם.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×