מחקר חדש חושף בפעם הראשונה עדות ישירה ומובהקת לשימוש בצמח פסיכואקטיבי בעת הקדומה בדרום־מזרח אסיה. מדובר באגוז הבטל, חוקרים מתאילנד וארה"ב זיהו חתימות כימיות של חומרים פסיכואקטיביים מאגוזי בטל (Areca catechu) על שאריות אבנית בשיניו של אדם שנקבר לפני כ־4000 שנה באתר נונג ראצ'אוואט בתאילנד.
אגוז הבטל הוא פריו של דקל הארקה (Areca catechu), הנלעס באזורים נרחבים באסיה, באוקיאניה ובאיים הפסיפיים במשך אלפי שנים. הוא נקרא בטל על שם העלים שהוא נעטף בהם, של צמח הבטל (Piper betle), ממשפחת הפלפליים. בדרך כלל לוקחים אותו ביחד עם ״אבקת גיר״ שמייצרים מקונכיות טחונות, אותה נוטלים באמצעות מקל חרדך. הדבר מייצר תגובה כימית הפה וכתמי רוק אדומים, שאחר כך יורקים אותו. השילוב יוצר תחושת "היי" קלה, סחרחורת, הזעה – ודחף לחזור שוב. אבל ביחד עם ההתמכרות, מסתבר גם שהדבר הזה גורם לסרטן הפה, את זה כבר יודעים כיום. אבל אז לא ידעו את זה, וה״אז״ מדבר על 14000+ שנה.
עם זאת, ה-14,000 זו רק השערה, על פי עדויות עקיפות כמו כתמים על השיניים. העדות הישירה הראשונה, וגם כזו שנעשתה בכלים מדעיים, מגיעה עכשיו. ״רק״ 4000 שנה, והיא מקדימה ב־1000 שנה לפחות את כל העדויות הביוכימיות שקדמו לה.
כאמור, הלעיסה מעוררת ״היי״. הצורה שבה היא עושה את זה היא באמצעות שחרור אלקלואידיים כגון ״ארקולין״. הרוק האדמדם וכתמי השיניים הכהים הפכו לסממן תרבותי־אסתטי באזורים מסוימים. האמינו שיש לזה גם סגולות רפואיות, שהם לדוגמה מונעים עששת, ובכך הם מנקים את הפה והחניכיים. זאת משום, כך האמינו, שיש לזה יכולת לרפא פצעים. משום הכוחות הנסתרים של האגוז הוא הפך מקודש, ומנחות ממנו הונחו לרוחות שומרים ולישויות מקודשות. הוא שימש גם בטקסי מעבר שונים.
אבנית נשמרת גם אחרי המוות, לפעמים אפילו אלפי שנים, כי היא כמו סלע קטן. היא שומרת בתוכה חומרים שנכנסו לפה בזמן החיים, כמו שרידים של אוכל, צמחים ואפילו חומרים פסיכואקטיביים. החוקרים אספו פירורים קטנים מאבן השן של שלדים שנמצאו בקברים עתיקים (בני כ־4,000 שנה) בתאילנד. 36 דגימות בסך הכל משש קבורות באתר הארכיאולוגי, שהכיל 156 קברים המתוארכים לתקופת הברונזה. את הפירורים הם המסו בנוזלים מיוחדים במעבדה – ממש כמו לשטוף אבקה במים – כדי "לשחרר" את החומרים הכימיים שהיו בפנים. את הנוזל הזה הם העבירו במכשיר מאוד מדויק בשם LC-MS. זהו מכשיר שמפריד את החומרים לפי הגודל והמשקל שלהם, ואז בודק אם יש שם מולקולות שמזוהות עם אגוז הבטל, כמו החומר הפעיל "ארקולין". ואכן, בשלוש דגימות, כולן מחלל הפה של אדם אחד – אישה צעירה בקבורה 11 – נמצאו שיירים כאלה.
כדי לוודא שהתוצאה אמינה ולא מקרית, הם דימו לעיסה של אגוז בטל בטכניקות עכשוויות. הם שמו את כל המרכיבים, יצרו את העיסה, וגם אותה בדקו עם המכשיר. כך יכלו להשוות את מה שיצא מהשיניים העתיקות למה שיוצא מבטל אמיתי, ולראות אם יש התאמה. והיא אכן נמצאה.
השיטה שבה גילו זאת היא חידוש בפני עצמו. בשיטות האלה לא צריך שהשן תהיה מוכתמת, לא צריך למצוא כלים או קליפות של אגוזים, רק קצת פלאק שן. המחקרים הקודמים השתמשו בכתמים על השיניים ובקידוח בשכבת האמייל. כאן השיטה היתה לא פולשנית ולא היה צריך לגעת ממש בשיניים, בטח שלא להרוס אותן על ידי קידוח או טחינה. כך השיניים והשלדים נותרים שלמים, וכך אפשר לגלות בה נלעס ומה נאכל גם אם עברו אלפי שנים ואין שום סימן חיצוני לזה.
האם הלעיסה הזאת היתה לצרכי פנאי או לצרכים דתיים? המחקר לא הצליח לקבוע בוודאות. הימצאות של חרוזי אבן וחפצי חימר מעידים על זהות אישית כלשהי – אם כי לא על מעמד חברתי יוצא דופן. כך שזה לא מחייב שהאישה היתה חשובה מדי. אי אפשר לדעת אם היה מדובר בהרגל אישי בלבד של האישה הזאת, בתפקיד שכלל את השימוש בבטל, או שמא מדובר היה ב״הרגל תרבותי״, כלומר שהלעיסה היתה בהיקפים נרחבים. מה שכן ברור הוא שאותה אישה השתמשה בבטל, באינטנסיביות, הדומה למה שמשתמשים כיום.
בקיצור: משתדלים להיות זהירים עם הצהרות אבל לא מן הנמנע שהשימוש הנרחב היה קיים כבר אז. 4000 שנה זה קרוב יותר להיום מאשר לתחילת השימוש בכך. הנה סרטון אקראי על היקף השימוש העכשווי בדרום מזרח אסיה – במקרה הזה, אפילו רחוק יותר משם, בפפואה ניו גיני.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה