פרג האופיום (Papaver somniferum) הוא מין מבוית. אין לו מקבילת בר. כלומר, בני־אדם הם שיצרו אותו – בין אם בהכלאה, סלקציה או עידוד מוטציות. הוא נחשב לאחד המינים החקלאיים הראשונים שעברו תהליך של “הנדסה גנטית פרימיטיבית”, בדומה לחיטה, לשעורה ולקוקה.
רוב הבוטנאים מסכימים שהקרוב ביותר אליו הוא פרג ננסי ים־תיכוני, Papaver setigerum, הנפוץ במערב הים התיכון (ספרד, דרום צרפת, צפון אפריקה). גם בו יש מעט אלקלואידים, אך בכמות זעומה שאינה מספקת לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי. מכאן ההנחה שגידול שיטתי וביות ממושך הם אלו שגרמו לעלייה החדה בתכולת המורפין וליצירת P. somniferum.
שתי הדעות המרכזיות על מקום הביות הן מערב הים התיכון והמזרח הקרוב, או יותר נכון אנטוליה. הדעה שסוברת שמדובר במערב הים התיכון מבוססת על תפוצת Papaver setigerum באזור זה לאורך אלפי שנים. ממצאים ארכאולוגיים אותרו בבריטניה (Raunds), בספרד (מערת Murciélagos) ובאיטליה (La Marmotta). יש הטוענים כי הפרג בוית תחילה כצמח שמן ומזון (זרעים, שמן), ורק אחר־כך התגלו סגולותיו האופיאטיות, ״בטעות״.
הדעה שסוברת שמדובר באנטוליה מתבססת על כך שבאיזור זה נמצאו התנאים הראשונים לחקלאות. קווי מסחר מוקדמים ממסופוטמיה ומצרים מלמדים כי כבר סביב 3400 לפנה״ס השומרים הכירו את “צמח השמחה”, שמזוהה כאופיום. בנוסף, תנאי האקלים במצרים ובאנטוליה התאימו במיוחד ל- Papaver somniferum, והעדויות המאוחרות (תבאי, מצרים) מצביעות על זן חזק מאוד (Thebaicum).
מאחר שעדיין אין הכרעה, יכול להית שהיה ביות כפול. כלומר, ניסויים בלתי־תלויים בשני מוקדים – כמו שקרה עם חיטה ואורז. הארכאובוטניקה מצביעה על כך שכבר בנאולית המאוחר (סביבות 5000–4000 לפנה״ס) גודלו פרגים במקביל הן באגן המערבי של הים התיכון והן סביב אנטוליה.
ההיסטוריה הקדומה ביותר המספרת על האופיום מתחילה בתקופה הניאוליתית המוקדמת. הממצא הראשון הרלוונטי הוא פרג הקרניים (Glacium flavum), עדיין לא חומר פסיכואקטיבי. החומר הפעיל בפרג זה הוא הגלאוצין. הוא נמצא בדרום בקעת הירדן, ומתוארך ללפני 8,000–10,000 שנה. משערים שהוא שימש לניסויים מוקדמים בהקלה על כאב ושיעול, על אף תופעות לוואי חריפות.
במקביל, התפשטות הנאוליתית הגיעה לאירופה. בספרד (Gavà, אתר Can Tintorer), בקבורה במכרות ירקן קדומים, נמצא שלד עם תרמיל פרג תחוב בשן פגועה ושרידי צריכה כרונית בעצמות. זהו הממצא הראשון לשימוש אופיאטי אנלגטי־נרקוטי.
בין 5700 ל־4900 לפנה״ס מופיעה תרבות ה־LBK (Linearbandkeramik) בצפון־מערב אירופה (שוויץ). עדויות ברורות לגידול פרג נמצאו ביישוביהם, שם שימש האופיום ככל הנראה הן לשימוש רפואי (כאבי שיניים, כאבי לידה, מחלות פרקים) והן כמקור תזונתי (זרעים ושמן). היישובים נראו לכאורה שלווים, אך הארכאולוגיה מגלה שיעורי אלימות וטבח קשים (טלהיים, הרציים). ייתכן שהאופיום שימש גם לצרכים טקסיים של שיכחת כאב וטראומה, אולי אפילו כחלק מהכנה לקרבות פנימיים.
ב־La Marmotta, כפר נאוליתי מתחת לאגם ברצ’יאנו ליד רומא (5700–5200 לפנה״ס), נמצאו סירות עץ ארוכות וכלים המעידים על מסחר ים־תיכוני, כמו גם זרעי פרג אופיום. היישוב מייצג קהילה מתקדמת שהביאה איתה זרעים ובעלי חיים, ומכאן שהתפשטות הפרג נעשתה כחלק מגל ההתרחבות החקלאי־תרבותי מן הלבנט דרך הים התיכון.
בבריטניה, ממצאי Raunds (3800–3600 לפנה״ס) הם העדות הקדומה לפרג – מין לא מקומי שיובא דרך נתיבי מסחר. מאוחר יותר, באתר Wilsford Shaft סמוך לסטונהנג’, נמצאו זרעי פרג לצד שכרון שחור (Hyoscyamus niger), שנלקח בדרך כלל ביחד עם האופיום, כשהאופיום מאלחש ומרגיע את כאבי הראש והבחילות – מפתה אמנם לחשוב שזה לשימוש פסיכואקטיבי, אבל עדיין הנדמה שזה לשימוש רפואי, ואם כך, זו עדות מספיקה לידע פרמקולוגי פרה־מדעי באיזור זה, כאמור גם במקום שבו הצמחים הללו לא מקומיים.
בספרד, במערת Murciélagos (“מערת העטלפים”), נמצאו קבורות מ־4000 לפנה״ס עם קפסולות פרג בשקי קש לצד פרחים, קונכיות ואבני חן. הקבורה המפוארת מעידה על מעמד גבוה ושימוש טקסי־רוחני בפרג – הן לשיכוך כאבי גסיסה והן כהכנה למסע שלאחר המוות.בהמשך, נמצאו גם בעמקי הריין והרון כלי חרס עם שרידי פרג, מה שמרמז על שימוש דומה.
בסביבות 3000 לפנה״ס מיוחס לשומרים המונח “צמח השמחה”, שמסיוחס לאופיום. עם זאת, מחקר עדכני מערער על כך, וטוען שהכוונה אולי ל”מלפפון שמחה”. אין מונח שומרי חד־משמעי לאופיום. לכן, בעוד שהמערב הנאוליתי והברונזה המוקדמת עסקו בו, במזרח הקרוב יש חוסר ודאות.
בתרבות המינואית (2000–1400 לפנה״ס), נמצאו כלי lekythoi עם ציורים המדמים תרמילי פרג חרוצים. נמצא פסלון “אלת הפרג” (1300–1250 לפנה״ס) בעיני עצומות ומבט אקסטטי, עם סיכות בצורת תרמילי פרג – עדות לשימוש אקסטטי־פולחני. לצד זאת נמצאו צינורות חרס לחימום הגומי – אולי לשימוש קולקטיבי בטקסים. לצד זה, כלי חימום חרס שנראה כמתקן משותף לאידוי האופיום.
ביוון המיקנית נמצאו סיכות ברונזה עם ראשים בצורת תרמיל, וטבעת זהב המתארת אלת פריון אוחזת שלושה תרמילי פרג – סמלים של עושר, בריאות ופוריות. בקפריסין, בעיר כיתיון, נתגלתה מקטרת שנהב (1300 לפנה״ס) עם דמות האל המצרי בס – אל ביתי, לידה ומוזיקה – המעיד על קשר בין פולחן פוריות ועישון אופיום.
בממלכה החדשה במצרים (1600–1100 לפנה״ס), תנאי האקלים אפשרו גידול זן Papaver somniferum מקומי – “האופיום התבאי” (Thebaicum). ממצאים כוללים עגילים ושרשראות בצורת תרמילים בקברי פרעונים, כלי פיאנס בצורת קפסולה, וכמובן פפירוס אברס (1550 לפנה״ס), הממליץ על מתן אופיום לתינוקות כדי להרגיע את בכיים. ויש גם עדויות שלפעמים תינוקות קיבלו מנת יתר, כמו כדים בצורת פרג בקברי הילדים. פפירוס אברס מעיד על שימוש בפרג כתרופת פלא לטיפול במחלות שונות, החל מכאבי ראש וכלה בעצירות. לטיפול בכאבי ראש נכתש הפרג יחד עם כוסברה וצמחים נוספים. לעצירות הומלץ לשלב גבעולי פרג עם שמן קיק, תמרים ובירה. האופיום שימש גם כחומר לחיזוק הגוף (met), בדומה לתוספי תזונה בני זמננו.
במצרים השתמשו בזה לצורך כפול – גם רפואי אבל גם דתי. השתמשו באופיום גם במסגרת מריחות של שמנים מקודשים, אמבטיות טקסיות, קמעות וכתובות מיסטיות על הגוף. והשימוש הזה כנראה התפשט ליוון. הומרוס מדבר באודיסיאה על ה״נפנתה״ nepenthe, סם השכחה, או הקהיית האבל. המתכון ניתן להלנה מטרויה על ידי מלכה מצרית בשם Polydamna. מאוחר יותר, יש עדויות על מטבעות יווניים ורומיים שנשאו דימויי פרג. במיתולוגיה הרומית, סומנוס (אל השינה) מתואר עם פרג, וקֵרֵס (אלת הפריון) השתמשה בו לשיכוך כאב.
כמובן, באותה התקופה החלה הרפואה המדעית שדגלה בכך שהצמחים הללו הם בעלי סגולות רפואיות ולא בהכרח דתיות. היפוקרטס, דיוסקורידס, פליניוס וכו׳ כתבו כולם על האופיום ועל תכונותיו משככות הכאב ולעיתים אף הממכרות. על גלנוס מסופר שנתן לקיסר מרשם אופיום, שגרמו לו לתסמינים של תלות, ועל כן היה צורך לתת לו את התרופה הזו לאורך זמן.
מקורות:
- Thomas M. Santella – Opium (2006)
- John H. Halpern – Opium (2019)
- Lucy Inglis – Milk of Paradise (2018)
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה