התמד הוא המשקה האלכוהולי העתיק ביותר הידוע, מהאלף ה־7 לפנה״ס. את התמד מכינים מדבש, והם תוצרים של הדבורה. התכונות המשכרות שלו הפכו אותו לקדוש, ועם או בלי קשר גם הדבורה נחשבה מקודשת (סמל לטוהר וכח חיים).
יש הסוברים שראשית הכוורנות טמונה בכך שהאדם ביקש לא להסתמך רק על ״ציד דבש״ בטבע, אלא על טיפוח עצמאי של כוורות לצורך רדיית הדבש, כבר באלף השלישי-רביעי לפנה״ס. לא היה לו ברור בדיוק מה גורם, אבל הניסוי והטעיה הביאו לכך שבתרבויות בנות המקום ההתססה הפכה לחלק מן התרבות הקולינרית – הכנת ליקרים ומשקאות אחרים שבטוחים יותר לשתיה ממי נהרות מזוהמים. הקדמונים לא הבינו מהי תסיסה, וכיצד חיידקים הופכים סוכר לאלכוהול. הם רק הבינו שקורה הקסם הזה שבו מי הדבש הופכים למשכרים, כך שהמעמד הקדוש של הדברים האלה היה הסבר מדעי-אטיולוגי.
האטיולוגיה הזו הביאה להתפתחות של מיתוסים, לדוגמה: הנימפה מליסה, האכילה את זאוס בדבש כשהסתירה אותו במערה מאימת אביו. כך, הכוהנות והנביאות נקראו “מליסות”, דווקא כי במסגרת הפולחן הגיעו למצבי תודעה גבוהים. באמנות המינואית הופיעו דימויים של דבורים ופרחים כסמלים אלוהיים, ולעיתים אף תוארו אלים ואלות בדמות דבורה. השמאן בטסילי נאג׳ר, שטרנס מקנה טען שגופו מעוטר בפטריות, הוא בעצם בעל פני דבורה.
התמד נחשב כ”דם האלים“, “מים חיים“ או מתנת האלים – כאמור, כי לא ידעו איך להסביר מה שקורה כשתסיסה הופכת משקה למשכר. ולפעמים לא מתנה, לא משהו שעבר מהאלים לאדם באופן יזום, אלא משהו שעדיין שייך להם, ואולי לפיכך כשאנו צורכים אותו ומתקרבים אליהם אנחנו ״מועלים״. כך נולד מיתוס הגניבה מהאלים. הגניבה האלוהית שהעניקה לאדם ידע נסתר מוכרת כמובן גם מפרומתאוס, כמובן. אבל אצל היוונים הגניבה היתה אש. בתרבויות אחרות הדבר הזה הרבה יותר מפורש כשכר (על אף, שכמו שאתם יודעים, ״מי אש״ זה שם קוד למשקה משכר. עזרא החיצוני מתאר את המשקה שניתן לעזרא ככזה שנראה כעין האש, מסיבה זו: משקה פסיכדלי מקודש, שתחת השפעתו נתגלו לו תכניהם של 94 ספרים.
אז אש זה שיכר. ואנו רואים במיתולוגיה הנורדית את אודין, שגנב את "שיכר השירה" מידי ענקים – משקה מיסטי שהעניק לשותיו השראה פואטית, חכמה ויכולת נבואית. בהודו סופר על הנקטר שהוסתר בהר או בשמים, ונחטף על ידי עיט (גארודה) או אל (אינדרה) או אפילו אלים ברבים (האשווינים) כדי להעניקו לבני האדם. ברגע שבני האדם יטמיעו את הנקטר הזה בקרבם, יהפכו לאלוהים עצמם ״והייתם כאלוהים, יודעי טוב ורע״, ״ואכל וחי לעולם״.
הטמעת הנוזל האלוהי בגוף נחשבה לאיחוד עם האל עצמו. מכאן עלתה השאלה: למי מותר להפוך לאל? אצל הקלטים, המלך ששתה תמד בטקס הכתרתו זכה בלגיטימציה אלוהית לשלטונו. לוחמים שתו באולמות שתייה לפני קרב כדי לזכות בשכרון קרב ובכוח אלוהי. כשהרבה לוחמים שותים את זה, ומתחברים כישות אחת, יש ביניהם גם ברית גורל, התמד היה גורם מאחד.
וכמו כל דבר שקשור בשינוי תודעה, כך גם טקסי מתים: בתרבויות נאוליתיות כמו ה- corded ware וה- bell beaker מתוארים טקסי קבורה עם כלים שהכילו תמד ושיכר. למעשה, ה- beaker הוא אותו הכלי שבו אחסנו אותם, ועל שמו נקראת התרבות. נדמה שהנוהג הזה נשאר עד ימי הביניים, בחפירות ממזרח אירופה נמצאו קברים מוקדמים המיוחסים לסלאבים ובהם כלי חרס ועץ עם שרידי דבש ותסיסה. ב"הכרוניקה הראשית" (Primary Chronicle, חיבור סלאבי מהמאה ה־12), מתוארים מקרים שבהם בישלו כמויות עצומות של תמד לטקסי לוויה ולזכר המתים. לדוגמה: אולגה, נסיכת קייב, דרשה להכין כמויות עצומות של תמד כאשר באה לקיים טקס קבורה לבעלה.
כאמור, הטמעה של האלוהי בתוכך היא כעין טקס של קימה לתחיה, שבו ברגע שאתה שותה את המשקה המשכר אתה נכנס לפורטל שמעביר אותך לעולם המתים בעודך בחיים ועולה השמימה משל היית חנוך או אליהו. ומהטוב הזה לא יאה שרק אתה תהנה, ברגע שגילית את הטוב הזה, וכמה הוא נחמד להשכיל ותאווה לעיניים, תרוץ להגיד ולתת גם לאנשי שלומך. אני מתבל בכוונה את הדימוי הזה עם תאורים מסיפור החטא בגן העדן, דווקא כדי לרמוז שפרי עץ הדעת היה החוויה הפסיכדלית, ובעצם בטקס המיסה הנוצרי שעושים בדיוק את הדבר המתואר כאן, בעצם מתקנים את החטא הקדמון ואוכלים מפרי ״עץ הדעת החדש״, דמו של ישו – כך על פי התאולוגיה הנוצרית. ובכן, זו בדיוק הסיבה לכך שעל ולדימיר נסיך קייב, לאחר שהמיר את דתו לנצרות ב-988, מסופר שארגן משתה עם מאות קדירות תמד שחולקו לעם כחלק מהחגיגה והפולחן. סביר להניח שהסיפור הזו מתובל ברטוריקה נוצרית: ניסיון "להסיט" את תאוות התמד ואת הקשר העתיק שלו לטקסי חיים־מוות סלאביים – אל תוך מסגרת חדשה של חיי קהילה ופולחן נוצריים.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה