חרב יוקרתית מתקופת הברונזה התגלתה נעוצה בקרקע ביער סמוך לגדנסק שבפולין. החרב, שמתוארכת לכ-2,700 שנה לפני זמננו כה יוקרתית שמעריכים ששווייה היה בזמנו שקול לעדר בקר שלם. התגלית עדיין טריה ואין מסקנות מדעיות אבל נוטים להניח שזו לא אבידה אלא חרב שננעצה בכוונה תחילה בקרקע. על סמך מה אומרים את זה?
בחברות קדומות באירופה, הנשק לא היה רק כלי מלחמה טכני. הוא נשא כוח מאגי וקדוש, והיווה סמל מוחשי לכוחו ולגבורתו (Virtus) של הלוחם. כלי הנשק עוטרו לעיתים קרובות בסמלים של בעלי חיים ומוטיבים שמטרתם להגן על הלוחם ולהעיד על נוכחותה של ישות אלוהית לצידו בקרב. לכן, הפרידה מנשק לא הייתה פעולה של מה בכך, אלא ויתור בעל משמעות רוחנית עמוקה. מי שנפרד מכלי הנשק שלו, היתה לו מטרה מובהקת של ״הקדש״ – כלומר הכנסה ואפילו השבה של החרב לדומיין המקודש, בין אם כאקט של ״הפרשה לגמלאות״ של החרב, ובין אם כאקט של הפרשה לגמלאות של עצמו. בדרך כלל הפרשה כזו לגמלאות היתה הוצאת החרב משימוש, שבירה שלה או עיקום שלה כך שלא יהיה ניתן לעשות בה בכלל שימוש חוזר.
חשוב לציין שכשמדברים על ״הפרשה לגמלאות של חרב״, מדובר לרוב בהשבתת חרבות של אויבים, כאלה שנלקחו כשלל בקרב, כלומר במקום לבזוז את כלי הנשק של האויבים, היו ״מחרימים״ אותם. למעשה, זו המשמעות המילולית של ״חרם״ בעברית. לוקחים את השלל ומקדישים אותו לאל, ״חראם״. מה הרציונל בכך?
אם נחשוב על לוחם כעל נהג מירוצים, ועל הנשק בתור הפרארי שלו, אז הוא לא רק העריך את כוחות הסוס של המנוע שמגלמים בתוכם כח אלוהי, אלא האמין שהסוס המצויר על מכסה המנוע הוא התגלמות חיה של אל המהירות, ושהמנוע עצמו נוצק בעולם הבא ומכיל ניצוץ אלוהי שמגן עליו פיזית מתאונות. ההערצה של הנשק לא הייתה מופנית רק ליעילות הטכנית או לחדות הלהב, אף שהם היו יקרים ומתקדמים טכנולוגית, אלא לנוכחות האלוהית ששכנה בנשק והפכה אותו למה שהוא.
חוקר התרבות הקלטית ז׳אן לואי ברונו (Brunaux) מסביר שהלוחמים ראו בכלי הנשק שהם נושאים משהו שנודף ממנו ״כוח כמעט מאגי״. ברגע שהלוחם עטה על עצמו את כלי הנשק, הוא הפסיק להיות אדם רגיל שמחזיק בכלי עבודה. במקום להיות רק טכנאי שמשתמש במכשיר, הלוחם התמזג עם כוחו של הנשק והפך למעין ״חצי אל״ שנאחז בזעם או טירוף אלוהי. הטירוף מחק את הפחד והכפיל את כוחותיו, וגם העניק לו לגיטימציה אלוהית וייעוד להילחם ולהרוג בשם האלים. כלומר, החרב מייצגת את האל, הלוחם ההרוג מייצג את האל הכנוע, החרמת כלי הנשק מייצגת את ״גניבת האלים״. בכך שאתה מעניק את הנשק של האויב שלך לאל, אתה משיב את ה״מאנה״ שטמונה בנשק למקורה האלוהי. אין הבדל משמעותי בין לאכול את הלב של האויב שלך (כפי שעשו לא מעטים, דבר שנקרא אקסו-קניבליזם), לבין להוציא משימוש את כלי הנשק שלו. אדרבה. ברגע שניתן לעשות זאת, אולי זה בעצם ״פאס״ שאתה נותן ליריב אם שבית אותו, קלף שמציל את חייו, כי מה שווים חייו לעומת כלי הנשק שלו? הוא עצמו רואה זאת כהשפלה גדולה יותר, אם חיללו את חרבו.
הנוהג הזה אפיין את כלל השבטים ההודו-אירופיים. הרודוטוס מתאר מנהג ספציפי של השבטים הסקיתים לכבוד אל המלחמה. בכל מחוז הם נהגו להקים תלולית ענקית של זרדים, שבראשה נעצו חרב ברזל עתיקה. החרב הנעוצה לא הייתה רק קורבן, אלא סימלה את האל עצמו. הסקיתים הקריבו לחרב הזו מדי שנה קורבנות של כבשים וסוסים, יותר מאשר לכל אל אחר. הם אף הקריבו לה שבויים אנושיים.
בדומה לסקיתים, מקורות מאוחרים יותר מראים שגם לוחמים סרמטים ואלאנים, ששירתו כשכירי חרב בצבא הרומי והגיעו למערב אירופה, חלקו מסורת פולחנית דומה. הם סגדו לאל המלחמה השבטי שלהם שהתגלם כ"חרב חשופה המוצבת זקופה באדמה או על פלטפורמה".
למעשה, המחקר החוקרים קושרים את המנהג של נעיצת החרבות באדמה ובתלוליות קבורה מצד שבטים אלו למקור ההיסטורי שממנו צמח מיתוס המלך ארתור ו״החרב באבן״. הארכאולוג האירי ג'ון וודל (John Waddell) מייחס את הנוהג לתקוע חרב ואז לחלץ אותה עם האלאנים. האלאנים תקעו אותה באדמה, הקלטים תקעו אותה באבן. וודל מסביר שהדבר הזה מבחינתם היה ליטוש של החרב באבן, וכך בעצם האבן שסימלה את האובייקט האלוהי, העניקה מכוחה לחרב. מצד שני, החריצה של האבן היתה גם אישוש הכח האלוהי, אם הלהב היה חד, ואם הוא הפך קהה, היתה החזרה של העוצמה שלה למקורה. כלומר, הרעיון היה גם להעניק לה כח במידה שהיא חדשה, וגם להתחיש את כוחה במידה שהיא משומשת. בסאגות הנורדיות, אגב, הוא מראה איך האובייקט שבו נעצו את החרב היה דווקא עץ.
כשמדובר במנהג הקלטי ראוי לציין שלפני שהוציאו את החרב משימוש, הציבו אותה לראווה ותלו אותה על קירות המקדש או בשער העיר. החרב הושארה תלויה לפעמים במשך עשרות שנים עד שהחלידה ונפלה לאדמה. לאחר שנפלה, נאסר לעשות בה שימוש חוזר. במקום זאת, הרסו אותה עוד יותר ואז השליכו אותה לחפיר וקברו אותה. כלומר, היה גם עקרון של קבירת החרב או השלכתה למקום שבו לא יהיה ניתן להוציא אותה, או לשחזר אותה, כי היא גם ככה הרוסה, ולפעמים המקום עצמו עשוי להרוס אותה עוד יותר, כמו לדוגמה אם משליכים למאגר מים.
אצל היוונים הדבר הזה היה מוסד. אחרי הקרב היו מעניקים את כלי הנשק כמנחה, אנאתמטה (Anathemata), בדרך כלל מעשר מן השלל, הטופ 10% ניתן כמנחה (מה שנקרא Aparche, אפארכה). כלי הנשק היו נתלים על מה שנקרא ״טרופאיון״, בדרך כלל גזע עץ שאת כלי הנשק תלו על ענפיו (או שפשוט נעצו את החרבות בו). לפעמים העץ הזה היה ממש בשדה הקרב, והטקס היה נעשה במהלך הקרב. לפעמים הדבר הזה היה נעשה כמה פעמים, פעם אחת מיד לאחר הקרב, ובפעם השניה והפומפוזית יותר, במצעד הנצחון, השיבה מהקרב. מה שנקרא בהמשך, ברומא, Triumph.
סיכוי סביר שהאיסור בתורה (דברים כ׳) לא לנדוח גרזן על עץ פרי לאחר כיבוש עיר קשור לזה שהעץ המסוים שבו נעצו את החרבות היה דווקא עץ פרי שהיה מקודש לאל, בדרך כלל עצי אלון, כשהפרי שלו הוא הבלוט.
לסיום, כפי שהזכרנו, הטקס הזה לא היה רק לצורך הפרשת חרבות של אויבים לגמלאות אלא לעיתים גם כהפרשת חרבך אתה. נשק נחשב כחפץ אישי, ובלתי ניתן להעברה, לכן היה נהוג לקבור לוחמים מתים ביחד עם כלי נשקם. אם פרשת מהצבא, ונשבעת שלא תשוב להיות לוחם בשנית, היית צריך להקדיש את החרב שלך. לא יכולת להוריש אותה מפאת קדושתה.
היה מקרה אחד שכן יכולת. רק אם המישהו הזה שהורשת לו מגלם בתוכו את אותה המהות שלך. אצל האלאנים והסרמטים היו נוהגים לנעוץ חרב לתוך תלולית הקבורה של מלכיהם המתים. החרב הופרשה מהעולם יחד עם המלך המת, כפי שהיה נהוג לעשות עם נשק אישי. לא היה מותר וגם בדרך כלל לא ניתן לשלוף אותה, כי שליפה שלה היתה בעצם מבטלת את ההפרשה שלה, והאמינו שבגלל זה אף אחד גם לא יצליח, מלבד זה שהוחלט שחולק את אותה האנרגיה עם המלך, ובמילים אחרות מי שהאל בחר בו להיות שליט לגיטימי. מבחן השליפה היה למעשה אורדאל שבו רבים ניסו לשלוף את החרב ללא הצלחה,מתוך אמונה שרק המלך הלגיטימי יצליח – ממש כמו ארתור. לכן גם ארתור כשפרש, טמן את חרבו באבאלון (או זרק אותה לאגם), מתוך אמונה שאף אחד לא יירש אותו מלבד זה אשר יהיה ראוי לכך באחרית הימים, ואז האקסקליבר תעשה קאמבק.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה