אחד מהעקרונות שמלמדים אותנו בתארים מתקדמים הוא שלפני שאנחנו מצטטים בהתלהבות מישהו שמצדד בהנחות שלנו (מה שנקרא באקדמיה ״הטיית אישור״), אנחנו חייבים לבדוק בקרבי קרביו לגבי מיהו, מהו, מה היו מניעיו, מתי פעל ועל רקע מה, באילו שיטות פעל, כמה הוא קונצנזוס, כמה האינטגריטי שלנו מסתכן בכך שאנחנו נשענים עליו. אקדמיה טובה לא מלמדת אותנו לא להישען על מישהו מחוץ לקונצנזוס, אלא היא מלמדת אותנו לא להסליק אותו פנימה כאילו הוא קונצנזוס. הסכנה לאינטגריטי שלנו היא לא בעצם השימוש בו, אלא בהיעדר גילוי נאות מתודולוגי.
אם היה מוקם פארק שעשועים של מלכודות אינטלקטואליות לתלמידי תארים מתקדמים, סטיבן הרוד ביונר (Stephen Harrod Buhner) היה מתקן הדגל שלו. אטרקציה אפילו גדולה יותר מטרנס מקנה. כי בניגוד למקנה, ביונר ״דיבר״ בשפה המדעית, אבל הבעיות שלו היו שהוא לא עבד לפי המתודה המדעית המחייבת, הוא הלך על הקו הדק שבין מדען לפילוסוף, והרבה פעמים עבר אותו לכיוון הפילוסופיה, ואם רוצים להיות בוטים יותר אז לכיוון הניון אייג׳. המדע נוטה להתעלם מאנשים כאלה, שלא שילמו את ״מיסי הקהילה האקדמיים״.
ביונר נפטר ב-2022. בערך בתקופה הזו חל סוויץ׳ כלשהוא בקהיליה המדעית והיא התחילה לאשש דברים שכתב 20 שנה קודם לכן, כדוגמת הפרוטוקול שהוא כתב להתמודדות עם מחלת ליים (2023). ביונר כמובן כתב הרבה יותר מזה, כמו לדוגמה, בספר שהוציא ״Sacred and Herbal Healing Beers״, פרק שלם עסק ב-Gruit, תערבות של צמחי מרפא ששימשה להתססה ובישול בירה לפני שהכשות היה תקן. הוא הציג עשרות מתכונים היסטוריים וחשף תרבות עשירה שבה הבירה שימשה כחומר משמר, כמשקה טקסי ופסיכואקטיבי, וכמדיום ליצירת תרופות. בעקבותיו החלו מבשלים לעשות בירות נסיוניות ו״קדומות״, והחל ״רנסנס״ של בירות ימי-ביניימיות ייחודיות. כן, אפילו אני ציטטתי אותו או יותר נכון ציטטתי את מי שציטט את מי שציטט את מי שציטט אותו בלי ידיעתי, כשהסברתי את חוק טהרת הבירה הבווארי מהמאה ה-16 כחקיקה הראשונה נגד סמים פסיכואקטיביים.
וכעת, למה אני נדרש אליו. כי הגותו תומכת בהנחת היסוד בעבודה סמינריונית שאני עמל עליה כעת. אני מנסה להסביר את התפתחות הדת כטכניקות קוגניטיביות להתגברות על טראומה של גלות או יותר נכון של ניתוק מהסביבה הטבעית של האדם, הדבר היחיד שהכיר ועצם התלישה שלו ממנה הכניסה אותו ל״סרטים״. אז הוא המציא את הדת כסוג של נחמה, או כסוג של טכניקה להפוך את ה״קדושה״, קדושת האדמה, ל״ניידת״, כזו שהוא יוכל לקחת איתו לכל מקום ובכל עת, ואז להשאר מחובר אליה, ובעצם לאנרגיית האבות שלו, לקומפוסט שבו הוטמנו, אותו בירכו וממנו גם נבטו הצמחים אותם אכל, או אותם אכלו הבהמות אותן אכל.
אני מכנה את הטכניקה הזאת סגידה ל״מאנה התנהגותית״, האמונה שבה אם תתנהג כלפי האובייקטים המייצגים את אנרגיית האבות בצורה מכבדת, האבות יתנו לך ברכה, ואם תתנהג כלפיהם בצורה מזלזלת, הם יקללו אותך. יש שיגדירו את זה אנימיזם. הם מפספסים, כי מדובר כאן ב- substitution, או transmutation, או sublimation. ולא עושים את זה כי רוצים להיות מעודנים יותר או קומפקטיים יותר, אלא עושים את זה מכורח, כי בטקס יש גם את המרכיב הטקסי ההתנהגותי וגם את האובייקט הטקסי הפיזי, זה כמו מתכון שבו יש שני חלקים: המרכיבים והעיבוד עצמו. אז במקרה הזה כורח השעה לא אפשר לאדם להביא את כל המרכיבים למתכון, ולכן הוא אלתר. במקום להביא קמח חיטה הוא מביא קמח תירס, במקום להביא ״חלב לביאה״ הוא הביא ״חלב כלביא״.
האובייקט הטקסי עבר ״התמרה״, ״הפחתה״, ״עידון״ – כי מבין שני החלקים בטקס, החלק ההתנהגותי חשוב יותר. התנהגות זה דבר חשוב, אבל כדי שהטקס יהיה שלם, צריך להחזיר את עטרתו ליושנה, והחוסר הזה הוא מה שמעיק עלינו. כי אנחנו יודעים שאנחנו מפספסים משהו. מה שאנחנו מפספסים הוא לא זהות האובייקט הטקסי המופחת, אלא החיבור העמוק אל ה״קומפוסט״, אל האנרגיה הערטילאית שאז הגדרנו כאנרגיית האבות וכיום אנו מגדירים אותה כ״אלוהים״.
מה טוען ביונר? ביונר טוען העולם אינו אוסף של אובייקטים מתים כפי שבעת המודרנית אנו חושבים (בעקבות ההטיה של דקארט, ״החשיבה הקרטזיאנית״), אלא רשת של סובייקטים חיים שאנחנו נמצאים איתם במערכת יחסים. אנימיזם הוא למעשה האדפטציה הפסיכולוגית-אקולוגית המקורית של האדם לתפיסה הזו. המוח ומערכת העצבים שלנו התפתחו במשך מאות אלפי שנים כדי לסרוק את הסביבה ולקרוא אותה. מבחינה אבולוציונית, כדי לשרוד, לא יכולנו להתייחס לסביבה כאל רקע מת. היינו חייבים לזהות כוונות, מצבי רוח, ותקשורת אצל חיות, צמחים ותופעות טבע. האנימיזם הוא חוויית המציאות כאשר מערכת העצבים שלנו פועלת בתפוקה מלאה ומחוברת לסביבה. העולם מלא ב״סובייקטים״, ישויות חיות שמגיבות לנו, ולא ב״אובייקטים״, בחפצים מתים. יש לנו צורך בקשר ישיר עם הסובייקטים האלה, מערכת העצבים שלנו נוצרה כדי להיות מוזנת מקשר תמידי עם הסביבה המורחבת.
ביונר מכנה זאת ״תפיסה ישירה״. בדיוק כפי שאדם זקוק לוויטמינים ומזון כדי שמערכת העיכול שלו תעבוד, כך הנפש האנושית זקוקה לתקשורת מולקולרית, רגשית ואלקטרומגנטית עם צמחים, בעלי חיים ונופים כדי לשמור על איזון פסיכולוגי. כאשר התרבות המודרנית מכריחה אותנו להתייחס לטבע כאל מכונה או כאל ״דומם״, אנחנו מכבים בעצם את ״אנטנות הקליטה״ של הלב ושל מערכת העצבים שלנו. התוצאה היא רעב פסיכולוגי עמוק – אנו מרגישים בודדים ביקום, סובלים מחרדה אקולוגית, ומנסים למלא את החלל הזה באמצעות צריכת יתר או טכנולוגיה.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה