תאוריית ניהול האימה (Terror Management Theory – TMT) גורסת כי המבנים האדירים של האמונה והחברה, ובראשם הדת, נוצרו "יש מאין" על ידי מוחו של האדם כמענה לחרדה קיומית. לפי גישה זו, התרבות היא מנגנון הגנה פסיכולוגי שנועד להגן על האדם מפני אימת הסופיות והמוות, בעוד שהעולם החיצוני נותר סביל, אילם, ומשמש רק כמעורר חרדה.
אלא שגישה זו מעוררת ביקורת נוקבת. היא מציבה דיכוטומיה קרטזיאנית קשיחה המייחסת "חיות" ותודעה רק לנפש האנושית, ובכך תופסת את כל מה שאינו אדם כנחות ומכניסה את האדם ליחס אדנותי, מנכר והרסני כלפי הטבע. בניגוד לדיכוטומיה זו, ניתן להציע גישה אלטרנטיבית: הצורך האנושי היסודי ביותר, המכוון את התנהגותנו, אינו התגוננות מופשטת מפני המוות, אלא הנטייה המובנית באדם להרגיש חלק בלתי נפרד מהטבע הסובב אותו.
לפי תפיסה זו, הדת לא נולדה מפחד פסיכולוגי מופשט, אלא כתוצאה מטראומה פיזית ואקולוגית. בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה, בעקבות קטסטרופות אקלימיות וחברתיות, נתלש האדם מסביבתו המקורית וחווה מאז תסמינים המזכירים "גמילה" גופנית – חסך עמוק וחוסר איזון המתבטאים בנוירוזות. המצאת הדת ומיסודה כמערכת חוקים קשיחה היוו ניסיון אנושי להתמודד עם השבר הזה, אך למרבה האירוניה, מערכת זו רק הגבירה את הניכור. איבוד שיווי המשקל הלך והחמיר ככל שהאדם איבד את מה שג'יין בנט מכנה "הקשב החושי" שלו – היכולת להקשיב לחומר ולהכיר בכך שהוא מושפע באופן פיזיולוגי, נפשי וביו-כימי מהסביבה הלא-אנושית.
בנט, ממובילות זרם "המטריאליזם החדש", מזכירה לנו כי בני האדם והחומרים סביבם פועלים יחד בתוך רשת חליפין הדדית, או "מכלול" (Assemblage). בתוך המכלול הזה, האדם אינו מרכז העולם אלא "מינרל מהלך" – סוכן בדרמה חומרית גדולה בהרבה, שחלק את הגבולות שלו עם הנוף בחוויה סומטית (גופנית) משותפת.
ההתנתקות מחוויה זו מודגמת היטב בהגותו של דייויד אברם, המזהה את הקטסטרופה הגדולה ברגע המצאת האלפבית הפונטי, שהחל תהליך של "העתקת הקסם". טרם הכתב, השפה והבל הפה קיימו עירוב חושים ישיר בין האדם לטבע. אולם, הטכנולוגיה של הקריאה והכתיבה אילצה את האדם למקד את מלוא קשבו החושי בסמלים מלאכותיים, דו-ממדיים ודוממים. החושים "שכחו" את השתתפותם הספונטנית בנוף; הטבע השתתק והפך לאובייקט מכני, והתודעה נכלאה בתוך הגולגולת, מנהלת דו-שיח רק עם עצמה ועם הסימנים שהיא עצמה יצרה. הדת הממוסדת, שקידשה טקסטים כתובים, שימשה כמעין "פרוטזה" פסיכולוגית שניסתה לפצות על שתיקתו הטראומטית של הטבע, אך הותירה את האדם עם ריקנות אונטולוגית.
הבנת השבר כאירוע חושי וכימי מעניקה עומק חדש לטראומת הניתוק: כאשר שינויי אקלים והגירה כפויה עקרו קהילות בעת העתיקה, השבר לא היה רק תרבותי, אלא "הלם איזוטופי" של ממש. היעדרם הפתאומי של החומרים הכימיים, האקלים המוכר והחתימה הבוטנית הספציפית של חבל הארץ המקורי נחוו בגוף האנושי כחרדת כליון. החוקים הדתיים וההתנהגותיים היו מנגנון פיצוי סינתטי שנועד לטפל בתסמונת הגמילה הפיזית הזו, בניסיון לאחות את הניכור האקולוגי.
אולם, בעולם העכשווי הבשילו התנאים המאפשרים לעצור את ההידרדרות הזו. הטכנולוגיה המודרנית גברה באופן מהותי על מגבלות הזמן והמקום, והפכה את העולם לכפר גלובלי שבו הגירה ומעברים גאוגרפיים אינם נחווים עוד כטראומה קיומית. האדם המודרני מתאקלם לסביבות חדשות בקלות; הגיוון הגנטי שלו גבוה, והעובדה שהוא צורך חומרים ומזון שמבחינה איזוטופית מגיעים ממרחקים עצומים, הופכת את הגוף שלו לחסין ורגיש בהרבה פחות ל"זרות" של החומר המשולב בו.
בעולם שבו הגוף כבר אינו חווה את הניכור החומרי כהלם פיזיולוגי, מנגנוני הפיצוי הקוגניטיביים והדתיים שהאדם המציא בעבר אינם נחוצים עוד. במילים רפואיות, האנושות נכנסה למצב של "רמיסיה" (הפוגה) – מצב שבו תסמיני מחלת הניכור נחלשים או נעלמים, עד שהגוף אינו זקוק עוד לתרופה הסינתטית. תהליך פיזיולוגי-טכנולוגי זה הוא שמספק, בסופו של דבר, את ההסבר העמוק לתופעת החילון המודרנית.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה