תהילים ק”ד הוא שיר הלל פיוטי ליופי הבריאה וכוחות הטבע, המבטא תודעת פולחן טבע במונותיאיזם הקדום. אנתאוגן מוגדר כמדיום המאפשר להגיע לחוויה של מיסטריום טרמנדום, ולכן בעצם הפרק הזה משים את הטבע עצמו כסוג של אנתאוגן. המשורר נכנס למצב של התפעמות, טראנס פנימי, הניצת מתוך ההתבוננות האינטנסיבית בתופעות הטבע. הקריאה שלו את העולם איננה אסתטית גרידא, אלא חוויה טוטאלית של התגלות – מפגש עילאי עם ישות עצומה, חיה, דינמית, בלתי נתפסת בתפיסה רגילה.
המשורר מתאר בהשתאות כיצד האל לבוש הוד והדר, פורש אור כשלמה, מותח שמים כיריעה. כאן מתואר רגע הכניסה לחוויה המיסטית: התודעה מבקשת להלל את הישות האלוהית לא מתוך חובה פולחנית, אלא מתוך השתאות עזה, תחושת התמוססות בפני הגדולה. דרך פרטי הטבע הנשגבים מביע המשורר פליאה קדומה ויראת כבוד: כל חלק בבריאה נתפס כביטוי לחכמה, לטוב המתמיד וכעדות לנוכחות אלוהית חיה. הטקסט שובה בדמיונו הפיוטי ומעורר השראה להתייחסות לטבע ביראה ובכבוד דתי.
האל המתואר בפרק אינו אל סטטי, שופט, או מורה, אלא ישות בתנועה, מעצבת את העולם דרך התנועה עצמה. כל תופעת טבע הופכת כלי תקשורת אלוהי. לא סימן חיצוני, אלא חוויה חיה. הטבע עצמו – אלוהים פנתאיסטי. וראוי להתעכב על זה, מפני שבצורה זו הוא באמת מדגיש את תפקידה של התערבות האל. הרטוריקה היא לא של "אספקת משאבים", אלא של "הענקת שפע". כלומר, הטבע אינו פונקציונלי, הפונקציה היא לא לטובת האדם, אלא ההפך, האם האדם הוא לטובת הפונקציה, לטובת הפעולה האלוהית – ה"עשיה" (פס' ד'), ה"יסוד" וה"כינון" (פס' ה'), ה"יצירה" (פס' כ"ו), ה"בריאה" (פס' ל').
הפנתאיזם הזה מתבטא בכך שהנוכחות הרוחנית של האל בעולם היא בעצם היותה של הבריאה כאקסטנציה של האל עצמו. הבריאה אינה פעולה חד־פעמית אלא מעבר מתמיד בין אחדות לריבוי – תנועה קוסמית הנשלטת על ידי דופק פנימי של התפשטות והתכנסות, כמעין אקורדיון של מציאות. תיאור הזמן והמרחב בפרק מבטא תנועה זו: הזמן נפרט למחזוריות של ירח ושמש (פס׳ י״ט–כ״ג), המרחב נמתח למרחבי ים ולווייתנים (פס׳ כ״ד–כ״ו), אך שניהם נתונים להכלה ולצמצום ברגע שהאל “שולח רוחו” (פס׳ ל׳). הרחבה זו של הממד היא “מלאכה” ו”שירות” (פס׳ ד׳), ואילו הצמצום המתחדש הוא “פעולה” ו”עבודה” (פס׳ כ״ג). שני אלו – הפירוק והאחדה – הם ביטויים של חיות אלוהית נושמת, שמקצבה הוא קצבה של המציאות כולה.
תודה על תשומת ליבכם. כל מה שכתבתי כאן אינו אלא התגלמות של רעיונות שהתבטאו ב"תורת הצמצום" הקבלית ובניאופלטוניזם. התפייטתי מעט כדי להדגים שהתפיסה הקבלית אינה אלא עוד פנים ב"תאוריה האנתאוגנית". ועוד לא התחלתי בכלל לדבר על האזכורים של "יין ישמח לבב אנוש", ושלל חומרים צמחיים שעולים פה ושם מבין השיטים.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה